ציון היה סוחר עורות. שלט גדול הכריז על חנותו: "משה ציון, מקור העורות". החנות היתה הומה לקוחות, והאיש התפרנס בכבוד.
ברבות הימים נהפך עליו הגלגל. יהודי אחר פתח חנות מתחרה, והקונים נכנסו בדלתותיה. חנותו הפכה שממה, והעורות שעמדו למכירה התכסו בקורי עכביש. הוא ניסה להחיות את העסק בכל יכולתו, שכן חייב היה להתפרנס מדבר מה. החל למכור קישוטים בסוכות וסביבונים בחנוכה. הכניס מעט מכשירי כתיבה, ואמנם הגיעו ילדים לקנות מחברות ומחקים. החנות התחילה לשנות את צביונה. העורות נעלמו ממדף אחד, ומחברות תפסו את מקומם. נעלמו גם ממדף נוסף, ואף הוא התמלא עד מהרה בצעצועים.
בפתח עדיין התנוסס שלט גדול המכריז: "משה ציון, מקור העורות"…
אחת לשבוע עלה האיש על סולם ומרק את השלט, ובלבו עדיין פיעמה תקוה: אולי יגיעו ימים טובים יותר, אולי יחזרו הקונים, ושוב לא אתעסק בזוטות כדי להרוויח פרוטות. אשוב להיות סוחר גדול כבעבר…
יום אחד הורד השלט, ושלט אחר תפס את מקומו: "משה ציון, מכשירי כתיבה וצעצועים". שלט זה היה כתב כניעה, סוף האשליה, הכרזה שעידן העורות תם ונשלם…
העורות הינם משל למצוות שלנו, למלאי הרוחני החיובי הממלא את לבנו ואת נפשנו. סוחר גדול, חנותו מלאה סחורה משובחת ומניבה רווחים נאים. סוחר אחר, קטן יותר, משתדל אף הוא להחזיק מעמד.
לעומת יתר המצוות – השבת היא השלט שבפתח החנות! שומר השבת מעיד על אמונתו בבורא שברא את העולם כולו, את השמים ואת הארץ, בששה ימים ונח ביום השביעי.
השבת ושמירתה הן "זכר למעשה בראשית", יסוד האמונה. ככל שחווים יותר בשבת את קרבת האלקים, בתפילה בכוונה, בשירה, בזמרה ובלימוד התורה, באותה מידה אנו מרחיבים את יסוד חיינו הרוחניים. בנין היהדות כולו נעשה איתן יותר, בנוי על יסודות עמוקים מששת ימי בראשית.
המנוחה המיוחדת שבאה לעולם לאחר ששת ימי בראשית, היא מנוחה המלווה את עם ישראל לדורותיו, והיא זו שרוממה את רוחו בכל התקופות.