עמדנו מהורהרים מול חלון הזכוכית בבלוק מס` 4 במחנה ההשמדה אושוויץ 1. מעברו השני מוטלים היו בערימה שערות אחינו ואחיותינו קרבנות השואה. הוא ניגש אלי ולחש באוזני דבר מה, נטל אותי בידו לפינה שקטה וסיפר.
"הם לא חזרו בתשובה ביום אחד ואף קצב התקדמותם היה שונה. בתחילה הדבר לא הפריע לו אולם לאחר שילדיהם החלו ללמוד בבית ספר דתי הוא ביקש ממנה שתכסה את ראשה. היא סרבה".
– "אתה צריך להבין שזה לא קל לי" ניסתה להסביר באחת השיחות, – "אני לא יכולה להשתנות ביום אחד. זה לא שאני לא רוצה, זה קשה. כשהתחלת לשמור שבת הצטרפתי אליך, את המטבח הכשרתי וגם את מצוות האשה קבלתי על עצמי בשמחה. כשבקשת להעביר את ילדינו לחינוך דתי הסכמתי למרות שרגשית היה הדבר קשה לי כיון שידעתי שזה הדבר הנכון לעשות, אבל לכסות את הראש זה כבר סיפור אחר, אני פשוט לא יכולה, תבין אותי בבקשה". הוא לא הבין.
– "מה יש פה להבין? את הרי שומרת את כל המצוות, דווקא כיסוי ראש קשה לך? הרבה יותר קשה לשמור שבת לא? זה בסך הכול כיסוי ראש". – " אתם הגברים לעולם לא תבינו זאת" התמרמרה.
משלא הצליח לשכנעה פנה לרבו וזה יעץ לו לפנות לגאון רבי שלמה זלמן אוירבאך זצ"ל ולהציג בפניו את שאלתו. כשנכנס לחדרו קבלו הגאון בחביבות כשחיוך אבהי נסוך על פניו. – "במה אוכל לסייע לך" שאל. כחכח בגרונו בהתרגשות וענה – "זה בעניין אשתי. אנחנו נשואים מזה עשרים שנה, לפני שמונה שנים חזרנו בתשובה ואפשר לומר שכיום אנו מקיימם את המצוות בהידור ומקפידים על קלה כבחמורה, גם אני וגם אשתי. אלא שבעניין אחד אשתי מתעקשת, היא אינה מכסה את ראשה.
ניהלנו בינינו שיחות רבות בנושא וזה לא שהיא לא מבינה את חשיבות המצווה אלא שלדבריה היא אינה מסוגלת לכך, היא מאמינה שה` יסלח לה, היא אומרת שהקב"ה אינו דורש מן האדם יותר מכפי כוחו, מתחמקת. למען האמת לא הייתי מתעקש על כך אלא שילדינו לומדים בבית ספר חרדי והם מתביישים להזמין את חבריהם לביתנו, הם לא רוצים שהחברים יראו את אימם בגילוי ראש. למה היא מתעקשת כל כך?".
הרב זצ"ל נטל את ידו של האיש בידו האחת ובידו השניה ליטף את כתפו. – "האם אתה יודע עד כמה קשה לאישה לכסות את ראשה? גבר אתה ולא אישה ועל כן אינך מבין. דע לך בני שהדבר הקשה ביותר לאישה הוא לכסות את ראשה. עבור האישה מהוות השערות חלק בלתי נפרד מאישיותה. כיצד היית מגיב לו הייתי דורש ממך להשחית את פניך?".
– "אבל התורה מצווה על כך היא הרי מחויבת לכסות את ראשה". – "זה נכון בני" ענה הרב "גם אני מודע לכך שהתורה מצווה על האישה לכסות את ראשה אלא שעבור אישה שלא הייתה מורגלת בכך מצעירותה מדובר בניסיון גדול מאוד. הדבר הקשה ביותר לאישה הוא לכסות את ראשה". – "אבל… כבוד הרב…" ניסה שוב. – "דע לך אין דבר קשה לאישה יותר מכיסוי שערותיה" חזר הרב על דבריו שוב. וכך במשך כמה רגעים חזר המחזה על עצמו, זה שואל מה לעשות והרב משיב לו כדברים האמורים. משהבין כי מסרב הרב להורות לו כיצד לנהוג הודה לו ויצא.
חזר לביתו כשבליבו טרוניה. זה לא חכמה גדולה להחזיר אנשים בתשובה ולאחר מכן להתעלם מצרכיהם ובעיותיהם הייחודיות. אלא שמתוך שאמון היה על אמונת חכמים, שתק.
– "מה אמר לך הרב?" שאלה אשתו כשהתיישב מולה על הספה. – "לא משנה" ענה קצרות. – "אולי בכל זאת? הרי שאלת אותו בענייני הלא כן?" – "הוא לא בדיוק אמר… הוא…" ניסה להתחמק. – "ומה הוא לא בדיוק אמר?" הקשתה שוב. – "טוב אז ככה… הוא אמר שלעולם לא אבין אותך… שהשערות עבור האישה הם חלק מן האישיות שלה… שעבור האישה אין קשה יותר מאשר לכסות את ראשה… הוא אמר שאני גבר ואינני מסוגל להבין. זה מה שאמר", סיים והתכנס בתוך עצמו.
היא ישבה מולו וחייכה. ליטפה את שערותיה ושוב חייכה. – "זה מה שהרב אמר לך? מעניין. לפחות הוא מבין אותי. הוא רב גדול הרב הזה שהלכת אליו?". "כן גדול הכי גדול" ענה. לא הבין מדוע היא מחייכת, חשב שהיא שמחה לאידו אך שתק. למחרת בבוקר כששב מן התפילה נכנס אל המטבח כדי להכין לו ארוחת בוקר. אשתו ישבה שם כשמטפחת רקומה לראשה – "זה יפה לי?" שאלה. – "הוא רב גדול הרב שלך, הכי גדול".
כאן מתנסים בכיף
לא קלים חייהם של בעלי התשובה. בתחילת דרכם הם נאלצים להתמודד עם שינוי הרגלים ועם מצוות חדשות. הם נדרשים ללמוד את דיני הכשרות ואת הלכות שבת, את מצות הטהרה ואת הלכות הברכות. מניין להם לבעלי התשובה הכוחות העצומים הנדרשים לכך? הוי אומר משמחת המצוות. שמתוך שמחבבים הם את המצוות ה"חדשות" אין הם משיתים ליבם לקושי השינוי. אלא שעל אף שמחתם בדרכם החדשה מצויים השבים במתח מתמיד, שרצונם לקיים את המצוות כהלכתן גורם להם לירא מן הכישלון. חוששים הם שמא בחוסר ידיעתם אין הם מקיימים את המצווה כהלכתה ומתוך כך פעמים שהם מקפידים בדברים הקלים ומקילים בחמורים.
בנוסף למתח זה ישנו קושי נוסף ומובנה בעולמם של השבים, לפחות בראשית דרכם ומקורו בקיום המצוות המקרינות על חיצוניותם. שמירת המצוות מציבה בפני מקיימן שני סוגי קשיים, האחד פנימי והשני חיצוני. פנימי – הקושי האובייקטיבי בשינוי ההרגלים ובהגבלות שמטילה התורה על הצועד לאורה. מששב בתשובה שוב אין הוא רשאי לאכול בכל מקום שתאבה נפשו גם היה רגיל בכך בעבר. תשובתו מחייבת אותו לעיצוב סדר יום חדש ואף סדרי העדיפויות בחייו משתנים לבלי הכר שהעיקר של אתמול הופך לתפל של היום. החיצוני – מקורו בניראותה של המצווה. ניראות זו גורמת לבעל התשובה לקשיים חברתיים ואף דורשת ממנו להתמודד עם סביבתו ולהגן על כבודה וצדקתה של דרכו החדשה מול הערותיהם של הסובבים אותו, פעמים בסביבת העבודה ופעמים אף בסביבתו המשפחתית.
אם חשבנו שהקושי בשמירת שבת עצום מן הקושי שבחבישת כיפה יבואו בעלי התשובה וילמדונו כי על אף שחבישת הכיפה קלה מן השבת, ההתמודדות עם ההשלכות החברתיות הנוצרות עם חבישתה רבה מן ההשלכות של שמירת השבת ומכאן שרב הקושי שבקיום המצוות הניראות מן הקושי המעשי שבקיום שאר המצוות. שאינה דומה מצוות כיסוי הראש לאיש ולאישה למצוות הכשרות והשבת משלוש סיבות.
א.שכיסוי הראש מן המצוות הניראות הוא ואלו טבען שמעמתות את השב עם סביבתו, עימות הדורש ממנו להפנות משאבי נפש רבים לצורך כך. ב. שכיסוי הראש מעיד על השב ועל בחירתו להשתייך לחברה הדתית חרדית ומי כמוהו יודע עד כמה אין חברה זו אהודה במחוזותינו. ג. שכיסוי הראש קשה לאישה כגידים מתוך שהוא עומד בסתירה לטבעה הנשי. כדי להצליח בקיום המצוות הניראות ולאורך זמן נדרש השב לשלושה תנאים. א.למוכנות להתמודד עם סביבתו החברתית בתחילת דרכו. ב. להזדהות מוחלטת עם החברה אותה מייצגת הופעתו החדשה. ג. להתמודדות עם יצריו.
נמצאנו למדים שגם המצוות הניראות אינן עשויות מקשה אחת. ישנן כאלה הקשות לקיום עקב לעג הסביבה, ויש שנוסף להן הזיהוי החברתי ויש מן המצוות הניראות שיש בהן גם מקושי זה וגם מזה ונוסף להם אף הקושי האישי ומכאן שמצוות כיסוי הראש קשה מכולן. שיש בה קושי חברתי, שמזהה את מקיימה עם החברה החרדית ובנוסף לכך היא מעמתת את האישה עם טבעה.
ניתן לומר כי ביסודה משתייכת מצוות כיסוי הראש לחובת הצניעות המוטלת על האישה אלא שלמרות זאת ייחודית היא. שכן ניתן לראות שישנן נשים השבות בתשובה ואף נוהגות עצמן בלבוש צנוע ואף על פי כן אינן מכסות את שיער ראשן, מדוע? משום שמצוות כיסוי הראש ניצבת בראש סולם הצניעות. ואם תשאלו והרי ישנן נשים שומרות מצוות שעל אף שמכסות את שיער ראשן אין הן נוהגות בצניעות הראויה וכיצד זה אטען כי כיסוי הראש מעיד על שלימות הצניעות? אשיב לכם כי כדי להבין הדבר על בוריו יש לנו לילך אצל מצוות הצניעות ושם נגלהו.
לחנך לצניעות?
– "מי אמר שלבוש ארוך הוא צנוע?" – "למה מכנסיים אינם צנועים יותר מחצאית?" – "חוץ מזה אני חושבת שאני הרבה יותר צנועה מהרבה נשים חרדיות. בא ואראה לך נשים שמכסות את ראשן והצניעות מהן והלאה. הפיאות שהן חובשות יפות ומושכות הרבה יותר מהשיער שלי מה תגיד על זה?".
אכן מודה ומתוודה אני שאפשר ותקיים האישה את כל מצוות התורה ולמרות זאת לא תנהג עצמה בצניעות וכנסי הצניעות בציבור החרדי יוכיחו. שאם חוסר הצניעות לא היה מכה בנו לא היינו נדרשים לכנסים אלה ואף לא לכללי הצניעות ההלכתיים לבגדים או לפיאות נכריות. מסתבר שלמרות החינוך המוקפד אין בו כדי להבטיח את צניעותן של המתחנכות בו. שבכוחו של חינוך זה להשפיע על הקפדה בכל המצוות למעט מצוות הצניעות, מדוע?. משום שטבעה של מידת הצניעות מטבעה שאין היא יכולה להוות יעד אלא תוצאה בלבד.
שהצניעות מלמדת על פנימיות האדם ומעידה עליו כאלף עדים כי העדיף את חייו הרוחניים על פני אלו החומריים.שנפש האדם מטבעה שואפת למעלה, שהיא מייחדת את האדם ומבדילה אותו משאר הבריות ומתוך כך שואף הוא להבליט את ייחודיותו הן בפנימיותו והן בחיצוניותו והבלטת הייחודיות החיצונית הפך הצניעות היא. מכאן שצניעותו של האדם תתאפשר רק כאשר יהביל את החומר. שכל עוד חפץ האדם בחיי החומר יבקש להבליט את יתרונותיו החומריים בממונו ובגופו לפי שאין האדם מתגאה אלא בדברים אותם הוא מעריך ומוקיר. אדם המוקיר את חייו הרוחניים אינו מייחס חשיבות יתירה לנתוני גופו החומריים והחיצוניים לפי שאינם מהווים את תכלית חייו. אמנם אין הוא מתעלם מהם שהרי גוף בשר ודם לו אלא שאין הוא ראשון בחשיבות. עבור אדם זה תהפוך הצניעות לטבע. לעומתו אדם המעצים את חייו החומריים נדרש להערכתה של הסביבה יותר מאחיו הרוחני ומתוך כך יבקש את תשומת ליבם וכל אשר יסייעהו בכך ייחשב בעיניו לחיובי. שהאיש הרוחני מתגאה ברוחו והחומרי בגופו.
ניתן לומר שמידת הצניעות מושרשת בנפשו של האדם עד שאין לך בריה בעולם שאין בה ממידה זו, אלא שבעוד איש החומר יצניע את יתרונותיו הרוחניים ויבליט את אלו החומריים, יצניע איש הרוח את האחרונים ויבליט את הראשונים. אם חפצים אנו במידת הצניעות אין לנו לחנך למידה זו, כדי לזכות לה נדרשים אנו לחנך את עצמינו להעצמת חשיבותם של החיים הרוחניים, העצמה זו היא שתביאנו למידת הצניעות. אמנם אפשר וגם האדם החומרי ינהיג עצמו בצניעות יחסית שכן כפוף הוא לחוקי התורה אלא שהנהגה זו תהא קשה עליו כמשאוי כבד ועל כן יקצץ בה ככל שיוכל.
מן המפורסמות היא שהחברה החרדית אינה עשויה מקשה אחת. יש בה כאלו שעל אף שמקיימים הם את המצוות עדיין דבקים הם בחומר המותר שלא אסרתו תורה,לעומתם יש בה כאלו המקיימים את מצוות התורה מתוך שדבקים הם ברוחניות ואלו צנועים מן הראשונים. ואם תשאלו כיצד זה ייתכן שמקיימי המצוות ידבקו בחומר שהרי שומרי תורה הם, אשיב לכם כי אפשר ומחמת גירסא דינקותא הוא ואפשר שמתוך חוסר המחשבה. אמנם, האמת ראויה להיאמר, על אף שניתן למצוא גם בחברה החרדית נשים שאינן נוהגות עצמן בצניעות, יקשה למצוא בחברה המערבית נשים הנוהגות בצניעות. שבעוד בחברה החרדית מצויה הסיבה הרוחנית בגינה יעדיף האדם את חייו הרוחניים, בחברה המערבית אין היא קיימת כלל ולפיכך אין הצניעות הגופנית נחשבת למעלה בחברה זו כלל וכלל.
בין סוטה לנזיר
בפרשת נשא מופיעות זו לצד זו פרשת הסוטה ופרשת הנזיר. בפרשת הסוטה עוסקת התורה באשה שסטתה תחת בעלה ונסתרה עם גבר זר. אם לאחר שהתרה בה בעלה נסתרה עימו בשנית, שוב אין הם רשאים להמשיך בחייהם המשותפים והם נדרשים לילך אצל הכהן שבבית במקדש. בושה גדולה יש בו במעמד הסוטה שכן במהלכו פורעים את שיער ראשה בפומבי והיא אף נדרשת לשתות מן המים המרים הבודקים את גרסתה.
הפרשה הסמוכה לפרשת סוטה היא פרשת הנזיר. בפרשה זו עוסקת התורה באדם המבקש לקדש עצמו אף במותר לו. נזיר זה אינו מסתפק בהגבלות שהגבילתו התורה והוא מבקש להזיר עצמו אף מן היין. עם תחילת נזירותו נדרש הנזיר לגלח את שיער ראשו ולנהוג עצמו בטהרה ככהן ובמקרים מסוימים אף יותר ממנו.
סמיכות פרשיות זו הביאה את חכמי ישראל לשאול "מדוע נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה?" ותשובתם "שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין". לפי פשוטם של דברים מבקשים חז"ל ללמדנו כי ראייתו של המועמד לנזירות את תוצאות מעשיה של הסוטה היא שמביאתו לידי נזירות. בנוסף להסבר זה ניתן לומר כי בתשובתם הקצרה טמון יסוד חשוב מאין כמוהו המורה לנו את הדרך אל מידת הצניעות.
מהו "קלקולה" זה אותו "רואה" הנזיר? הוי אומר אלו הם מעשיה המקולקלים בגינם הובאה אל המקדש, אלא שקושיה יש בדבר. כיצד זה קובע הנזיר במחשבתו כי "קלקלה" הסוטה עוד בטרם הוכחה אשמתה?. זאת ועוד, מהו זה שאמרו כל "הרואה" וכי מה ראיה יש כאן? שבלשון הקודש ישנו הבדל בין ה"רואה" ל"מסתכל" שהמסתכל בשטחיות הוא מסתכל והרואה מתבונן ומתעמק הוא בראייתו ומה עומק יש בסוטה ובמעשיה עד שנדרש הנזיר לראותו?.
בדבריהם מבקשים חז"ל להורותנו את סיבת אבדנה של מידת הצניעות ואת הדרך לקנייתה. קלקולה של הסוטה אינו מתייחס למעשיה שכן כאמור עדיין לא הוכחו. קלקולה זה אינו אלא פריעת ראשה ובזיונה. ששאלה יש לנו לשאול, מדוע פורע הכהן את ראשה של הסוטה? מפני מה מרבה הוא בחוסר צניעותה? והלא די לנו בחוסר צניעותה שהביאה לסטייתה?. פריעת ראשה נועד ללמדנו כי הידרדרותה המוסרית מקורה באבדן מידת הצניעות ומתוך שכיסוי שיער הראש מעיד על שלימות מידת הצניעות פורע הכהן את שערותיה. בפריעת ראש הסוטה מצווה האדם להתבונן וללמוד ממנו. לא להביט, לא להסתכל, "לראות" ולהסיק מסקנות. "שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין".
"ראייתו" של הנזיר יש בה כדי ללמדו כי איבוד הצניעות מקורו בהעדפת הנאות הגוף על הנאות הרוח ועל כן קרבנה של סוטה עשוי שעורים שמאכל בהמה הוא, לפי שאין לך חומרי מן הבהמה. ב"ראייתו" לומד הנזיר כי כדי לרכוש את מידת הצניעות נדרש האדם למעט בהנאות החומר ולנהוג בו לצרכיו בלבד. ששונה הלחם מן היין, שזה הראשון נצרך הוא והשני בחינת מותרות לו. ללמדנו כי כאשר מבקש האדם את הצניעות למיעוט חשיבות החומר הוא צריך ואין לך סמל למיעוט חשיבותו של החומר כנזירות מן היין – סמל המותרות.
מה ראה הנזיר?
פריעת ראשה של הסוטה וגזיזת שערותיו של הנזיר ניצבים זה מול זה, זו שזלזלה בצניעותה מול זה המבקש לקנותה, זו שהעדיפה את חיי החומר מול זה המבקש להאדיר את חיי הרוח, הסוטה מול הנזיר.
אם חפצים אנו לקנות את מידת הצניעות יש לנו לילך אצל הנזיר. הוא שראה את "קלקולה" של הסוטה גזר על עצמו ב"ראייתו" נזירות מן היין. הוא שראה עד היכן מגעת העצמת החומר גזר על עצמו את העצמת הרוח. אלא שעל אף האמור עדיין יש לנו להפך ב"ראייתו" של הנזיר שכן לא כל הרואה סוטה בקלקולה מזיר עצמו מן היין ומה נשתנה נזיר זה משאר הבריות. אין זאת אלא בעבור ש"ראה" ומה ראה?. ראה את שכרה של הסוטה הטהורה וממנו למד.
לימדונו חז"ל שאם נחשדה הסוטה במה שאין בה ועל אף שנסתרה נמצאת טהורה, זוכה היא לשכר רב בשל בזיונה על שחשדוה במה שאין בה. ועל אף שגם סוטה הטהורה אינה רשאית לרחוץ בנקיו כפיה שכן במעשיה הביאה על עצמה את החשד מתוך שנסתרה עם גבר זר פעמיים למרות אזהרת בעלה, אף על פי כן זוכה היא לשכר שנאמר "ונקתה ונזרעה זרע" ולמדו חז"ל "אם היתה עקרה נפקדת… אם היתה יולדת בצער יולדת בריוח… קצרים יולדת ארוכים…".
בשכרה של הסוטה התבונן הנזיר ו"ראה" ומתוך ראיית שכרה קיבל על עצמו נזירות מקל וחומר. ומה סוטה זו שראויה הייתה לחשד זוכה לשכר זה עבור בזיונה, נזיר המקבל על עצמו את נזירותו מרצון על אחת כמה וכמה. שכדי להצליח בנזירותו ובתנאיה הקשים נדרש הנזיר לידע את גודל שכרו, וידיעה זו תסייע בידו להתמיד בנזירות זו אותה קיבל על עצמו.
ועכשיו חברים לחשבון בבקשה. אם סוטה זו זוכה לשכר רב כל כך על שפרע הכהן את ראשה, אישה הבוחרת מרצונה לכסות את שיער ראשה ולנהוג עצמה בצניעות על אחת כמה וכמה. ואם בשאר מצוות כך במצוות כיסוי הראש הקשה מכולן על אחת כמה וכמה כפולה ומכופלת טובתה.
איך אמר הרב? – "דע לך בני שהדבר הקשה ביותר לאישה הוא לכסות את ראשה. עבור האישה מהוות השערות חלק בלתי נפרד מאישיותה". אם צדק הרב והא צדק הרי שאין שכר גדול כשכר מצווה זו שלפום צערא אגרא.
בהצלחה.