חוקרים בגן החיות של פארק וושינגטון הביאו מכשיר המודד קולות בתדרים נמוכים, והניחו אותו בסמוך לפילים. הם גילו כי ממצחו של הפיל בוקע תת- קול שנוצר בגרונו, ועובר ללוח התהודה המצוי במצחו של הפיל. אלו הם צלילים נמוכים מתחת לסף השמיעה של בני אדם. הפילים מתקשרים זה עם זה בקריאות הללו, וכך הם יכולים ליצור קשר ביניהם ממרחק של מספר קילומטרים.
החוקרים הקליטו קריאות אלו והשמיעו אותן לפילים. הם גילו כי הפילים מתקרבים למקור הקולות ומגיבים כאילו שמעו פילים חיים.
רוב שוכני המחילות עושים שימוש בתדרים גבוהים מ20,000 הרץ ועד ל100,000 הרץ ויותר.
תדרים אלו נספגים באדמה שמעליהם, וכך לא יכולים הטורפים לאתרם.
עכברים צעירים שבודדו מקינם, מצייצים שוב ושוב בתדירות של 45,000 עד 88,000 הרץ, עד שאימותיהם מגיעות, ומשיבות אותם הביתה.
בעלי חיים שונים אינם צריכים להיעזר בחוש הראייה כדי להתחמק מטורפיהם. הם נעזרים בחוש השמיעה. הירבוען (סוג של מכרסם) מרגיש במשב הרוח של הינשוף העט עליו לטורפו ומתחמק מן הטורף הקטלני. הירבוען מסוגל לשמוע אף את רחשם החרישי של קשקשי הנחש הזוחל על הקרקע כמעט ללא קול, והוא מתחמק ברגע האחרון.
הירבוען ניחן בקרום תוף גדול באוזן, וחלל האוזן התיכונה שלו גדול. לעומת זאת, החלון הפנימי (`הסגלגל`) זעיר בממדיו, דבר שמגביר את עוצמת הקולות כמין רמקול, ומכפיל אותם פי מאה. לשם השוואה, האוזן האנושית, הבנויה אף היא כ`משפך` – גדולה מבחוץ וצרה מבפנים – מגבירה את הקולות פי 18.
למעשה, רוב בעלי החיים החיים בתנאי דממה, כגון אלו החיים במדבריות או שפעילותם נעשית בלילה, ניחנו בחוש שמיעה מפותח ביותר. אילו חיו בסביבה רגילה, היו אוזניהם הרגישות ניזוקות, והם היו הופכים לחרשים.
מינים שונים של קרפדות מתגוררות במדבר, ובעונות היובש הממושכות הן ישנות בתוך מחילות בקרקע. כאשר הגשמים מגיעים, עליהן לצאת במהירות מן המחילות כדי למצוא לעצמן מקור למים ולמזון. החוקרים סבורים, שהתדר המיוחד והנמוך של גשם היורד, הוא האות הקורא להן להגיח ממחילותיהן.
בדרך כלל, רוב בעלי החיים הגדולים מגיבים לקולות בתדרים נמוכים, ואילו בעלי החיים הקטנים מגיבים לתדרים גבוהים יותר.
אין ספק שהחכמה הרבה המתגלית בכל נברא, מגלה טפח מחכמתו של בורא העולם, שיצרו בדעת, בבינה ובהשכל.