עיני יעקב אורו מחדש. לאחר עשרים ושתיים שנות סבל, אבל ודכדוך, זכו אוזניו הישישות לשמוע כי `עוד יוסף חי`. זקנותו זכתה לתשורה נאה שלא חלם עליה. גדולה היתה מתנת האלוקים, עצומה ורבה מכל מה שהעז לקוות.
געגועים עזים ניעורו בליבו: "אלכה ואראנו בטרם אמות" (בראשית מ"ה, כ"ח).
כך ירדה משפחת יעקב למצרים. רוח טובה שרתה עליה לקראת איחוד המשפחה מחדש. הכול השתתפו בחדוות האב הזקן שמצא את בן זקוניו האהוב.
עם זאת, שטה בשמי שמחת המשפחה עננה של דאגה סמויה. בלב אבי האומה פנימה כרסם פחד עמום, ספק גדול מפני העתיד. אנו יודעים על כך רק משום שהאלוקים שנגלה אליו על גבול ארץ ישראל "במראות הלילה", ביקשו לא לפחוד: "אל תירא מרדה מצרימה" (שם מ"ו, ג`).
יעקב אכן פחד. הוא ידע היטב שירידתו הינה תחילת הגלות שעליה כבר נתבשר אברהם אבינו בברית בין הבתרים. הוא הבין שירידתו, אשר תעניק לו אישית רגעי אושר עלי אדמות, מגשימה באותה עת מהלך היסטורי הכלול במילים שנאמרו לזקנו אברהם: "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם" (שם ט"ו, י"ג). שמחתו האישית מהולה בתוגה לאומית.
מצרים הפחידה אותו. הוא ידע כי לא גן של שושנים מזומן שם לצאצאיו. אולם לא רק הסבל והייסורים שיהיו מנת חלקם העכירו את רוחו. בעיקר הטרידה אותו בעיית ההתבוללות. הוא חשש מפני התאזרחות בניו בארץ היאור, מפני התבוללות בתרבות האלילית ובקיסרות הזימה. האם לא תישכח מליבם המולדת בארץ כנען, או שמא תישאר היא אך כזיכרון עמום, ומהותם תהיה "בני ישראל בלב" בלבד?
מנקודת מבטה של ההשגחה האלוקית נראים הדברים בצורה שונה. וכה נאמר לו: "אל תירא מרדה מצרימה, כי לגוי גדול אשימך שם" (שם מ"ו, ג`).
לא כפי שאתה חושב, יעקב. גיבוש עם חדש מצאצאיך, עם המושתת על מוסרך ועל מוסרם של אברהם ויצחק, לא ייתכן שיתחולל בארץ כנען. דווקא, במולדת העתידית אורבת להם, בראשית הדרך, סכנה של טמיעה. בארצם יגדלו נכדיך ובניהם אחריהם באווירת חופש מדומה השוררת שם. הם עלולים להתערות ללא מחסום רוחני בחברה הכנענית ובתרבותה השלטת. במשך הזמן הם עלולים להיבלע בה כליל. בשלב היווצרות העם תשמור אותם כראוי דווקא הגלות במצרים. שם אעשה אותם לגוי גדול, בעל זהות וייחוד משלו. שם, בארץ הפורחת, תיגזר עליהם בדידות רוחנית רצויה. תושבי הארץ יתרחקו מהם, יבוזו להם ולא יחפצו בחברתם (האנטישמיות הוכרה כאן ככוח בונה, יוצר זהות יהודית, ולא רק כרעה חולה). רק לאחר שנות ענות והתגבשות, בתוספת התורה שיקבלו במדבר, ישובו לארץ האבות. ישובו חדורי זהות עצמית ונושאי תרבות ייחודית, תרבות שתשפיע לאחר מכן על העולם כולו.
*
רגע הפגישה של יעקב עם יוסף מתקרב. עוד מעט קט יגיע יעקב לגבול מצרים. שם מצפה לו בקוצר רוח בנו יוסף. הלה בא לפגוש אותו בראש פמליה מצרית רמת דרג. מעניין אפוא לבדוק מה אירע ברגע הפגישה ההיסטורית.
ובכן, בפסוק נאמר: "וירא אליו ויפל על צווארו, ויבך על צואריו עוד" (בראשית מ"ו, כ"ט). הפסוק מדגיש ברורות כי רק אחד מהם נפל על צווארי רעהו, רק אחד בכה. מי הוא זה שלא בכה בעת הפגישה המרגשת?
כשנפגשו האב והבן, בדיוק עלה עמוד השחר והנצה החמה. זו השעה, שבה חלה על היהודי חובה לקרוא את "קריאת שמע" ולקבל עליו עול מלכות שמים.
יעקב הפגין את עצמאותו המוחלטת, היודעת לכבוש את כל הרגשות, למרות החשש לאי נעימות.
באותו רגע רחשה סביבתו של יעקב פעילות נרגשת. בנו יוסף רץ לעברו. שאר בניו בוודאי היו נרגשים מול המראה הגדול. הפמליה המצרית אף היא התבוננה בסקרנות במתרחש. הנה, קרב יוסף, וכבר הם נופלים איש על צוואר רעהו…
אך אז, בדיוק אז, החליט יעקב לקיים את חובתו היהודית לקרוא "קריאת שמע", בלא להתחשב במתרחש סביבו.
היה זה רגע דרמטי לכל הדעות. יעקב רמז בכך כיצד הוא ינהג על אדמת מצרים ולאיזו התנהגות מצפה הוא מצאצאיו. רצונו שבכל מקרה תבואנה מצוות הזהות היהודית לפני הכול. לעולם לא יוותר על ערך יהודי כלשהו בגלל לחץ חיצוני. המצרים יכולים לעמוד עתה ולהתבונן בו כאוות נפשם. הוא יעשה את המוטל עליו כבן אברהם. שום דבר לא ימנע ממנו מלקיים את מצוות דתו. ללמד את בניו אחריו, שאל לה לתרבות הסובבת אותם להשפיע עליהם ועל התנהגותם.
זו היתה תרומתו למלחמה נגד התבוללות אפשרית בעתיד. התמונה התבצעה ברגע הראשון על אדמת מצרים. לעיני מצריים מכובדים, ובמחיר דחיית חיבוקו של בנו האובד, לימד יעקב את בניו, שלעולם אין להיכנע כניעה רוחנית, ולו הזעירה ביותר.
*
בהמשך דרכם של בני יעקב מודגש אותו פחד מפני ההתבוללות.
בני יעקב התייצבו לפני פרעה, אחרי רדת המשפחה כולה מצרימה, בבואה להסתופף בצל האח האובד שעלה לגדולה.
יוסף תדרך את אחיו לקראת הפגישה ולימדם מה להשמיע באוזני המלך: "ואמרתם אנשי מקנה היו עבדיך מנעורינו… בעבור תשבו בארץ גושן, כי תועבת מצרים כל רועה צאן" (שם מ"ו, ל"ד).
המתבונן בכתובים חש כי יוסף ביקש להרחיקם מארמון המלך, מעיר הבירה ומסביבתה. מלכתחילה, הפנה אותם אל ארץ גושן, השוכנת בקצה האימפריה המצרית. מדוע? מדוע הוא לא העניק להם מעמד מכובד יותר? מדוע לא הציע להם, כמתבקש, משרות ממשלתיות מכובדות? איש מהם לא מונה להיות שר.
זאת ועוד, כדי שגם פרעה לא יתלהב יתר על המידה ממראה אחיו, הביא יוסף לפגישה רק "מקצה אחיו" (שם מ"ז, ב`). הוא הביא לפגישה מן החלשים שבהם לבל יעוררו רושם והדר בהופעתם. יוסף אף מדגיש חזור והדגש את עובדת היותם "רועי צאן". רעיון המעורר חלחלה ובוז בלב כל מצרי, שהשה הוא אחד מאלוהיו.
מדוע נהג כך בשעה שמשפחת הגרים זקוקה לאהדת הסביבה החדשה?
בפעילותו למען השגת היתר מגורים בארץ גושן ורשיון להתעסקות ברעיית צאן, למעשה, הקים יוסף את הגיטו היהודי הראשון. הוא בנה את המודל לבדלנות היהודית. הוא חשש מאד כי התערות המשפחה בערי מצרים תגרום להשתרשות מסוכנת שסופה התבוללות. קיצו של עם ישראל יבוא בטרם צעד את צעדיו הראשונים על בימת העמים. החיים במרוכז בארץ גושן מבטיחים פיתוח אורח חיים שונה, נאמן למסורת האבות אברהם, יצחק ויעקב.
יש לרעיית הצאן גם היבטים מוסריים חיוביים. יוסף היה מעוניין שאחיו יתמידו בהתעסקות זו, משום ההשפעה החיובית הברוכה שתהיה למקצוע זה על אופיו של העם, המתחיל עתה לצמוח ולהתגבש.
החיים בחיק הטבע מעניקים לרועה אפשרות טובה ביותר להתעלות נפשית ולהתרחקות מחטא. בכוחם של רועי הצאן להתבודד ולחשוב מחשבות אמונה עמוקות. התבודדות זו היא תנאי לנבואה. מצאנו כי אף משה ודוד היו רועי צאן, ומאחורי הצאן נלקחו אל ההנהגה.
זאת ועוד, העירוניים כרוכים אחר בקשת מותרות, ואילו פני יוסף מופנים אל עתיד העם. על כן, רצה לבססו בסגנון חיים פשוט וטהור. מלאכה זו מטביעה בלב הרועים גם את מידת הרחמנות. המרחם על הצאן ירחם גם על בני אדם.