בפרשתנו אנו נתקלים בהתרחשות מפתיעה. יתרו, האיש שעבד כל עבודה זרה שבעולם, והיה מיועציו של פרעה, איננו מהסס בתחילת ביקורו להעיר למשה, ולהציע שינוי: "נבֹול תיבול גם-אתה גם-העם הזה אשר עמך" (שמות יח, יח). משה שומע את עצתו בענווה אצילית, ומיישמה.
מבחינה פסיכולוגית, התערבותו של יתרו הייתה אמורה לעורר התנגדות אנושית טבעית. מי אתה, אדם שבא מרחוק "וישפוט שפוט"? מי שמך להעיר למנהיג האומה-אדון הנביאים, המנהיג הגדול ביותר בהיסטוריה היהודית? משה בעל ניסיון של קשר ישיר עם בורא העולם, עמידה נחושה מול פרעה ונאמניו, עשיית מופתים, הבאת מכות על המצרים, קריעת ים סוף ומעמד הר סיני [לחלק מהשיטות]. מי שמך למתוח ביקורת על אופן הנהגתו? כיצד זה אתה מעז לבקר בעוז את דרך ניהול האומה, כשההשגחה חופפת על מנהיגה בגלוי?
נדמה, שניתן ללמוד ממשה על האופן בו ראוי לנו לקבל ביקורת. כיצד יש להתייחס למי שמציב מולנו מראה שיפוטית, וחולק על התנהלותנו.
מבחינה אנושית, קבלת ביקורת, עצות או תוכחה היא אחת ההתמודדויות הפסיכולוגיות הקשות ביותר עבורנו. הביקורת פוגעת באגו שלנו, היא נתפסת כאיום על הדימוי העצמי שלנו, היא גוזלת מאיתנו את הביטחון העצמי ומרפה את ידינו. אנו חפצים להרגיש שאנו פועלים נכון, אולם ביקורת או עצות לשינוי, עלולות לערער את התחושה הזו. הן גורמות לנו בדרך כלל לתגובות הגנתיות כמו הכחשה או הצדקה עצמית, או תגובה תוקפנית ואנטגוניזם.
מחקרים בתחום הפסיכולוגיה ההתנהגותית מוצאים, שכאשר אנו שומעים ביקורת, היא מתפרשת אוטומטית במוחנו כביקורת על האישיות שלנו, ולא רק על הפעולה. כשמישהו מעיר לנו, מייד אנו נדרכים. אנו חשים אובדן שליטה, ומתוסכלים שטעינו. הדחף 'להיות צודק' מייצר בקרבנו באופן מיידי התנגדות, לחץ נפשי, הצדקה עצמית, ואף ייפוי המציאות.
אחת התכונות המרכזיות והחשובות ביותר המודגשות בדמותו של משה היא ענוותנותו: "והאיש מֹשה ענו מאוד" (במדבר יב, ג). ענווה זו מתבטאת כאן באופן מעשי: משה מקבל את עצתו של יתרו, ומיישם אותה. משה, מנהיג העם שהשכינה מדברת מגרונו, אינו רואה עצמו כמי שחף מטעויות, אלא מקשיב ולומד מאחרים, אפילו מאדם שהגיע מחוץ למחנה ישראל. ענווה כזו אינה חולשה, אלא ביטוי לחוכמה רבה, עוצמה וכוח פנימי. רבי אברהם בן הרמב"ם כותב: "ונלמד מסיפור זה דרך הענווה, קבלת בעל התורה [משה] את האמת גם ממי שהוא פחות ממנו".
האדם השואף לשלמות מחנך את עצמו לאהוב את מוכיחו ולקבל את התוכחה באהבה. קבלת התוכחה היא אחד מקנייני התורה: "אוהב את התוכחות" (אבות ו, ו).
וכך שנו חז"ל: "תניא, רבי אומר: איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם – יאהב את התוכחות" (תמיד כח). ורבינו בחיי כותב: "אהבת התוכחה הוא אות ומופת על טוב המידות, ושנאת התוכחה עדות גדולה על רוע הטבע ועל פחיתות המידות". (הקדמת רבינו בחיי לפ' ניצבים).
ידוע שהגר"א, אף שזכה לגילוי מלאכים, שילם למגיד מדובנא כדי שיוכיח אותו. המהרש"ל, בשעה שישב על כיסא ההוראה כרב ואב"ד, ציווה למוכיח אחד שיבוא אליו בכל יום שעה אחת, ויוכיחנו ויזהירנו.
גם אנו, כל אחד בדרגתו יכול לבחון את עצמו, כיצד הוא מקבל תוכחה או הערה, וישים אל ליבו להתעלות ולהשתפר במידותיו.