רבי צדוק חי בסוף תקופת בית המקדש השני, והיה בן דור התנאים הראשון, הדור שלאחר סיום תקופת הזוגות (המוזכרים בפרק ראשון של פרקי אבות).
_x000D_
_x000D_
הגמרא מספרת על רבי צדוק שישב בתענית במשך ארבעים שנה, כדי שלא תחרב ירושלים. במשך כל אותה תקופה הוא אכל רק תאנה יבשה אחת ביום. בעקבות התענית הממושכת רבי צדוק רזה כל כך, עד שכל מאכל שנכנס לגופו היה ניכר מבחוץ.
_x000D_
_x000D_
כאשר רבן יוחנן בן זכאי יצא בהיחבא מירושלים הנצורה, כדי להיפגש עם מפקד הרומאים הצרים על העיר, הוא ביקש מאספסיינוס, מפקד צבא רומי, שלושה דברים: הראשון – שתנתן רשות להקים מחדש את מוסד הסנהדרין ביבנה, השני – לאפשר את המשך קיומה של שושלת הנשיאים מזרע הלל ובנו רבן גמליאל, והשלישי – רופאים שידאגו להחלמתו של רבי צדוק מתעניתו הממושכת.
_x000D_
_x000D_
אספסיינוס נעתר לבקשותיו של רבן יוחנן בן זכאי. כאשר הובא רבי צדוק לפני אספסיינוס, קם רבי יוחנן בן זכאי לפניו מלוא קומתו וכיבדו. שאלו אספסיינוס: 'וכי לפני זקן זה אתה צריך לקום?'
_x000D_
_x000D_
ענה לו רבן יוחנן בן זכאי: 'חייך, אם היה בישראל עוד אחד בדרגתו, אפילו אם היה לך מספר כפול של חיילים, לא היית מצליח להכניענו'.
_x000D_
_x000D_
שאלו אספסיינוס: 'במה כוחו גדול?'
_x000D_
_x000D_
ענה רבן יוחנן: 'שיכול הוא לאכול פרי קטן, ולחזור וללמוד לאחר מכן מאה דרשות!'
_x000D_
_x000D_
גם לאחר החורבן המשיך רבי צדוק להתאבל ולהתחנן לפני הקב"ה שירחם על עמו ישראל.
_x000D_
_x000D_
לאחר החורבן התיישב רבי צדוק בגליל בעיירה טבעין, ומשם, ממרחקים, נשא ונתן עם הסנהדרין שביבנה. כאשר היה מגיע ליבנה, כבדוהו כגדול הדור, ומקום מושבו היה מימינו של רבן גמליאל, נשיא הסנהדרין.
_x000D_
_x000D_
אל תעשם עטרה להתגדל בהם
_x000D_
_x000D_
התנא משגר אזהרה כלפי האנשים שמטרתם היא שהתורה תגדיל ותנשא את עמדתם ותנחיל להם כבוד וגדולה. וכך הוא אומר: "אל תעשם עטרה להתגדל בהם", אל תלמד כדי להתכבד בדברי התורה ולהשיג רווחים צדדיים, כמו כבוד וגדולה.
_x000D_
_x000D_
אמנם, במשנה הקודמת למדנו שמותר ללמוד תורה "שלא לשמה", כלומר, כדי להשיג הנאות אישיות, כדי שבסופו של דבר ניתן יהיה להגיע לדרגת לשמה, ש"מתוך שלא לשמה בא לשמה". אי אפשר לדרוש מאדם שמעולם לא טעם את המתיקות האמיתית של התורה, שלא זכה להשיג את השגב של חיי רוח, להתמסרות כה גבוהה ללא הנאות מוחשיות. את הילד הקטן אפשר לפתות בפרסים "פשוטים", כממתקים ומשחקים, ואת האדם המבוגר מושכים הכבוד והפרנסה. אך לאחר שהאדם זוכה להרגיש את העונג הנפשי שהתורה מעניקה ללומדיה, הוא יוכל להשתחרר ממטרותיו האישיות וללמוד למען ה'.
_x000D_
_x000D_
לאדם זה, שזכה כבר לטעום מן המאור שבתורה, מופנית התביעה, כיצד הוא מעז לשים את כתרו של מלך מלכי המלכים עטרה לראשו? כיצד הוא משתמש בתורה, שהיא אצולה ממקור עליון ולהורידה לד' האמות הנמוכות של בני האדם?
_x000D_
_x000D_
ולא קרדום לחפור בהם
_x000D_
_x000D_
אסור לעשות מן התורה קרדום לחפור בו, כלומר, אין ללמוד מתוך מטרה להתפרנס מלימוד התורה. התנא מדמה את העוסק בתורה לצורך פרנסה, למי שנוטל את כתרו של המלך, ומשתמש בו כבאֵת חפירה, זוהי זילות של התורה והורדת מטרותיה לרמה ארצית.
_x000D_
_x000D_
אין בזיון גדול למלך, מאשר נטילת התכשיט שנועד להצביע על כבודו ותפארתו, ושימוש בו ככלי פשוט. המתפרנס מדברי התורה, מוריד אותה מרוּם ערכה הרוחני, והופך אותה לכלי עזר לחייו הגשמיים, ההמוניים.
_x000D_
_x000D_
יחד עם לימוד תובנה זו, נשאל: האם אכן התורה אוסרת להתפרנס מלימודה? ומה בדבר משכורתם של מלמדים בתלמוד תורה, של רבנים ומורי הוראה ושל יתר נושאי המשרות התורניות? והרי עובדה היא שרבים לומדים תורה, אך בד בבד הם גם מתפרנסים ממנה?
_x000D_
_x000D_
התשובה היא שההכרעה בנושא זה משתנה לפי המקום והשעה, וכן – בהתאם לרמתו של האדם ולמידת בטחונו בה'.
_x000D_
_x000D_
אנו מוצאים תנאים ואמוראים שנהנו מיגיע כפם. לעתים היתה זו מלאכה קשה, ולא בהכרח מכובדת. את יתר זמנם הם הקדישו ללמוד את התורה בעצמם וללמדה לאחרים.
_x000D_
_x000D_
אמנם כבר בתקופת הראשונים היה נדיר למצוא אדם שמסוגל לעבוד לפרנסתו, ובה בעת להפוך ללמדן ולמורה הוראה לרבים.
_x000D_
_x000D_
הפוסקים הכריעו שצורך השעה מחייב רבנים ומלמדים ליטול שכר. על ידי כך הם יוכלו להתמסר בשלמות ללימוד התורה ולהפצתה, ויצליחו ליישם את מטרת העם: לבל תשתכח, חלילה, תורה מישראל.
_x000D_
_x000D_
יתרה מזו, הפוסקים חייבו את הקהל לדאוג לפרנסת מנהיגיו, כדי לרומם את כבוד התורה. אין זה נאה שנושאי כתרה של התורה יחיו חיי שפלות ודוחק. הדבר מרחיק את הצעירים מלימוד התורה וגורם לזלזול בלומדיה.
_x000D_
_x000D_
כמובן, כל הטעמים הללו מתאימים לאדם שכוונתו בהנהגה זו היא לשם שמים, ולא למי שנוהג כך לתועלתו האישית בלבד. על כגון זה נאמר (שמואל ל"א, ט"ז, ז') "וה' יראה ללבב", כוונת לבו של האדם פנימה, ידועה רק לה' חוקר לבב.
_x000D_
_x000D_
בד בבד, בכל הדורות נמצאו אנשים, בודדים אמנם, שהיה להם מקור פרנסה אחר, והם עסקו במשך כל היום בלימוד התורה ובהוראתה לאחרים. אך הללו בודדים היו. הציבור רובו ככולו, אינו מסוגל כלל לעמוד במעמסה זו, ולכן, הותר לו להתפרנס מהישגיו בלימוד התורה.
_x000D_
_x000D_
ודאשתמש בתגא – חלף
_x000D_
_x000D_
המשתמש בכתרו של מלך לצורך מלאכות של חולין – חולף מן העולם. כתר המלך מסמל את עליונותו של המלך ואת היותו מנותק מהעיסוקים הקטנים והיום יומיים של בני האדם. הוא מסמל רוממות, שלטון ופיסגה, שאליה הגיע המיוחד שבעם. הפיכת הכתר לכלי מלאכה פשוט, הינה פגיעה במלך עצמו, במעמדו וביכולתו לשלוט.
_x000D_
_x000D_
גם התורה מרוממת היא, ניתנה ממרום, שימשה כתוכנית בריאת העולם ובהתאם לזכותה ממשיך העולם להתקיים. הנוטל חמדה גנוזה זו והופך אותה לכלי שרת למטרותיו האישיות, נחשב כפוגע בכתר המלך ודרכו, חלילה, הוא פוגע במלכות כולה. לכן, כה חמורה היא ההתייחסות למעשיו ולהתייחסותו.
_x000D_
_x000D_
כל הנהנה מדברי תורה – נוטל חייו מן העולם
_x000D_
_x000D_
הגמרא במסכת נדרים (ס"ב, ע"א) אומרת: "כל המשתמש בכתרה של תורה, נעקר מן העולם".
_x000D_
_x000D_
הגמרא מביאה ראיה לקביעה זו, ממקרה שאירע לבלשאצר. בלשאצר היה נכדו של נבוכדנצאר מלך בבל – כובש ירושלים ומחריב בית המקדש הראשון. באחד הימים, לאחר שלפי חשבונו המוטעה, כבר עברו שבעים שנות גלות בבל, והעם לא נגאל, הוא ערך משתה גדול. במהלכו של המשתה הוא השתמש בכלי בית המקדש, שאותם הביאו הבבלים בשובם מהצתת בית המקדש בירושלים.
_x000D_
_x000D_
באמצע המשתה, נראתה פתאום צורת כף יד שכתבה על הקיר כמה מילים. בעתה אחזה במלך ובשרים, שישבו עמו במשתה. כולם ראו את המחזה המופלא, אך איש לא הצליח להסביר את פשר המראה או לפענח את הכתב שעל הקיר.
_x000D_
_x000D_
המלך קרא לדניאל, שפירש לו שהמלים שנכתבו הן: "מנא מנא תקל ופרסין" – ופירושן הוא: "מנא" – מנה הקב"ה את שנות מלכותך, ומצא כי הגיעה שעתן להסתיים. "תקל", – שקל הקב"ה את זכויותיך, ומצאך חסר וריק מכל זכות. ולכן, "ופרסין" – הגיעה שעתך, ובקרוב תחולק מלכותך – תיפרס ממך ותינתן לאחריהם.
_x000D_
_x000D_
מדוע הוא נענש? משום שהעז בגאוותו להשתמש בכלי המקדש. כיצד מעז אדם להשתמש בשרביטו של מלך, בכלי המקדש שנועדו לעבודת הבורא?
_x000D_
_x000D_
ואכן, מסיים הכתוב ואומר (דניאל ה', ל'): "בֵּה בליליא" – עוד באותו לילה פלשו הפרסים לבבל, פרצו לארמון המלוכה ובלשאצר נהרג.
_x000D_
_x000D_
הגמרא לומדת מכאן קל וחומר: ומה בלשאצר, שהשתמש בכלי המקדש, אשר קדושתן אינה נצחית, כי היא פוקעת על ידי שימוש בהם לצרכי חולין, נענש כה קשות, כל שכן שייענש הנהנה מדברי תורה – שקדושתם נצחית ואינה נפגמת לעולם.
_x000D_
_x000D_
אמור מעתה: "הנהנה מדברי תורה, נוטל חייו מן העולם" – כי הוא פוגע בקודש הקודשים של העם היהודי, בתורה שהיא שרביטו של מלך מלכי המלכים .
_x000D_