בקודש הקודשים, המקום הקדוש ביותר במשכן ובמקדש, היה מונח ארון הברית. הארון היה עשוי מעצי שיטים, מצופה זהב מבית ומחוץ. בארון הונחו שני לוחות הברית, אשר עליהם חרותים עשרת הדיברות, וכפי שנאמר: "ונתת אל הארון את העדות אשר אתן אליך" (שמות כ"ה, ט"ז). מתחת ללוחות אלו הונחו שברי הלוחות הראשונים ששבר משה ברדתו מההר, בעת שראה את העגל שיצרו בני ישראל בהעדרו. גם ספר התורה שכתב משה הונח בארון ליד הלוחות.
_x000D_
_x000D_
נעיין מעט ברמזים הנובעים מכלי המשכן:
_x000D_
_x000D_
לוחות הברית שהיו מונחים בארון, באו לרמוז שישתדל האדם להחדיר ללבו פנימה את התורה הקדושה ולהרבות בלימודה.
_x000D_
_x000D_
על הכפורת (המכסה) שעל ארון הברית ניצבו הכרובים, ופני פעוטות להם. לרמוז שמעשי האדם יהיו זכים כמלאכים וכתינוקות שלא חטאו.
_x000D_
_x000D_
הכרובים פורשים את כנפיהם, להורות שישתדל האדם לסוכך בכנפיו על קרוביו ועל בני משפחתו, ללמדם, להשפיע עליהם טובה ולקדמם ברוחניות.
_x000D_
_x000D_
מידות הארון הן "שבורות": אמתיים וחצי אורכו, אמה וחצי רוחבו, אמה וחצי קומתו. טמונה כאן אזהרה לתלמיד חכם שגם אם למד הרבה תורה, לא יחזיק טובה לעצמו ולא יחוש את עצמו מושלם, כי כל ידיעותיו נחשבות כאין לעומת התורה העמוקה מיני ים.
_x000D_
_x000D_
החפץ לזכות לכתרה של תורה חייב לשים אל לבו כי השלמות היא ממנו והלאה, ועליו לעמול כדי למלא את החסרון. "החכמה – מאין תימצא" – ממי שחושב את עצמו לאין. לעומתו, אדם הסבור שכבר הגיע לתכלית השלימות – "תקוה לכסיל ממנו".
_x000D_
_x000D_
תחושת החסר שצריכה ללוות את לומד התורה, כפולה היא: הן מצד התורה הנלמדת, והן מצד הלומד. ככל שילמד האדם, הרי זה כאין וכאפס לעומת המצוי באוצרות התורה. תחושת חסר זו הכרחית גם מצד הלומד שבלעדי הצמאון לדעת הוא יסתפק במעט שבידו, ולא יבקש להוסיף חכמה ודעת. המידות החצויות שבארון, מדגישות ללומד כי החצי השני עדיין לא נתון בידו.
_x000D_
_x000D_
הארון היה מורכב משלושה ארונות: ארון העץ הפנימי מצופה משני צידיו בארונות זהב. גם היהודי מצווה לזכך את הנטיות החומריות שבו, עד שיהיה תוכו כברו, "מצופה" כולו בקדושה.
_x000D_
_x000D_
בצידי ארון הברית היו קבועים בדי הארון (המוטות) שבאמצעותם נשאו אותו. הבדים רומזים לתומכי התורה, הנושאים את התורה ומאפשרים את לימודה. הם מורים שישתדל כל אדם לתמוך בלומדי התורה ולסייע להם. בזכות מצוה זו יקויים בו הפסוק שנאמר על מוטות ארון הברית: "לא יסורו ממנו" (שמות כ"ה, ט"ו). הרמז הוא שגם לעתיד לבוא יהיה חלקו של תומך התורה צמוד לחלקם של הלומדים, והוא יזכה יחד עמם לכל הטוב הצפון לצדיקים לעתיד לבוא.
_x000D_
_x000D_
ארון הברית עבר לפני העם בעת שאירעו הניסים הגדולים בתקופת כניסתו של עם ישראל לארץ. הארון נישא בידי הכהנים כאשר יבשו מי הירדן מפני ישראל. חכמינו אמרו כי "הארון היה נושא את נושאיו", ולא נדרש כל מאמץ לנושאו. הוא גם הלך לפני העם בעת כיבוש יריחו.
_x000D_
_x000D_
בהוראה לבניית הארון נאמר (שמות כ"ה, י'): "ועשו ארון עצי שטים". תמה המדרש: "מפני מה בכל הכלים כתוב: 'ועשית' (בלשון יחיד) ובארון כתוב: 'ועשו' (בלשון רבים)? תשובת המדרש היא: "אמר לו הקב"ה: יבואו הכול ויעסקו בארון, כדי שיזכו כולם לתורה" (מדרש שמות רבה פרשה ל"ד, ג').
_x000D_
_x000D_
אין יחיד או שכבה חברתית מסויימת בעם המסוגלים לקיים לבדם את התורה כולה המסומלת בארון. תרי"ג המצוות בנויות באופן שרק בשיתוף כל חלקי העם ניתן להגשימן. אדם מישראל מנוע מקיום חלק נכבד מהמצוות הקשורות לכהן ולתפקידיו. הכהן, מעצם מעמדו, אינו יכול לקיים חלק מן המצוות שנצטוו בהן בני ישראל. קיימת מערכת מצוות שרק הנשים יכולות לקיימן, ובלעדי קיומן אין לאיש את כל התורה כולה.
_x000D_
_x000D_
התורה אינה תורתו של היחיד, אלא תורתה של האומה. הדבר בא לידי ביטוי בבניית הארון, משכן התורה. הכל חייבים היו לתרום לבנייתו. האיש המיוחד והפשוט, הנעלה וההמוני – כולם היטו שכם כאחד לפעולה משותפת למען הארון, בידיעה ברורה שזו דרישה אלוקית הבאה להשריש בלבם את שותפות גורלם ואת תלותו של איש ברעהו.
_x000D_
_x000D_
דרישת האחדות בולטת ביותר בצורת הכרובים, שהיו על ארון הברית שבקודש הקודשים. מקום זה היה נקודת המרכז של המקדש. לנקודה מרכזית זו מכוונים כל ישראל את פניהם ואת ליבם בתפילותיהם, ודווקא בנקודה קדושה זו מוצאים אנו ביטוי בולט לאחדות ישראל.
_x000D_
_x000D_
רק אחדות כל ישראל יכלה ליצור ארון שיהווה את המרכז להשראת השכינה בישראל. ואכן, באמצעות שותפות זו, זכה כל אחד מישראל שיהיה לו חלק ונחלה בתורה, שמשכנה בארון העדות.
_x000D_
_x000D_
המקרא מספר (שמואל א', ו') שכאשר דוד ביקש להעלות את ארון ה' מקרית יערים לירושלים, שמוהו על עגלה חדשה, רתומה לבקר. כתוצאה ממעשה זה, כאשר שמטו הבקר (שם, ו'-ז'): "וישלח עוזה אל ארון האלוקים ויאחז בו, כי שמטו הבקר. ויחר אף ה' בעוזה ויכהו שם… וימת שם עם ארון האלוקים". היה זה עונש נורא שנחת במפתיע והשבית את השמחה.
_x000D_
_x000D_
חרון האף על עוזה נבע משום שהיה לו להבין שארון הקודש אינו זקוק לכל סיוע מצד האדם. למול עיניו היה צריך לעמוד זכר המאורע שחצו ישראל את הירדן, שם הובהר קבל עם ועדה כי הארון הוא זה שנשא את הכהנים שהיטו כתף לנושאו, ומכאן היה צריך להסיק שהארון אינו זקוק לסיועו.
_x000D_
_x000D_
בספר שמואל א' (פרק ב') מסופר כי בסוף ימי עלי הכהן יצאו ישראל למלחמה בפלישתים. לאחר שניגפו בתחילת המלחמה, החליטו זקני ישראל להוציא את ארון ברית ה' מהמשכן למלחמה, והוא יביא לנצחונם. אך חטאי ישראל גרמו שבשמים נגזרה הגזירה שהארון יפול ביד פלישתים, עלי הכהן ימות ומשכן שילה יחרב.
_x000D_
_x000D_
כאות לנצחונם ולהצלחתם לשבות את ארון ברית ה', שמו הפלישתים את הארון לפני אלילם – דגון, אך מאז חלו הפלישתים במחלות קשות ומייסרות. בלילה הראשון נפל דגון לפני ארון ברית ה'. בלילה השני נפל דגון כרות ראש וכרות ידים. הפלישתים ניסו להעביר את הארון למקומות שונים, וכך החל מסע של הארון בערי פלישתים השונות, כאשר בכל עיר הוא מפיל חללים, ואנשים רבים נוספים מוכים ביסורים. כל עיר שלחה את הארון לעיר אחרת כדי להסיר מעליה את הרעה, עד שהבינו הפלישתים כי כל עוד לא ישיבו את הארון לישראל, הוא ימשיך לנגוף בהם. הם שמו את הארון בעגלה הרתומה לפרות שזה עתה ילדו, כדי לראות כיצד הן תנהגנה. ואמנם, הפרות עזבו את העגלים ועלו "הלוך וגעה" במסילה הישר לבית שמש היהודית. יחד עם הארון הוסיפו הפלישתים מתנות מזהב. מתנות אלו שוכנו ליד הארון בקודש הקדשים, לאות ולזכר לניסים שנעשו בו.
_x000D_
_x000D_
בסוף תקופת בית המקדש הראשון גנז המלך יאשיהו את הארון כדי שלא ייפול בידי האויבים שעתידים להחריב את בית המקדש וליטול לגלות בבל את כל כליו.
_x000D_
_x000D_
אומנם ארון הברית שבמקדש נגנז, אך התורה שבו נשארה חיה וקיימת. התורה שהעניקה לארון את ייחודו, התורה שהיא נשמת אפנו, ממשיכה ללוותנו לעד.
_x000D_
_x000D_
אנו מצפים שבזמן הגאולה השלמה, כאשר יבוא משיח צדקנו ויבנה את בית המקדש השלישי, יחזור הארון למקום משכנו בקודש הקודשים, וממנו יצא דבר ה' לכל ישראל.
_x000D_