עקביא בן מהללאל חי בזמן בית המקדש, בתקופת הזוג החמישי – הלל ושמאי.
_x000D_
_x000D_
בגמרא מסופר שעקביא בן מהללאל נחלק עם חכמים בכמה נושאים. אמרו לו החכמים: "עקביא, חזור בך בארבעה דברים שהיית אומר, ונעשך אב בית דין לישראל". אמר להם: "מוטב לי להקרא שוטה כל ימי, ולא להעשות שעה אחת רשע לפני המקום".
_x000D_
_x000D_
עקביא בן מהללאל ויתר על התפקיד הרם של אב בית דין, ובלבד שלא יצטרך לחזור בו מארבע הלכות שחלק בהן על חכמים.
_x000D_
_x000D_
ניתן להסיק מכאן עד כמה היתה יראת העונש שלו מוחשית. מהדברים הנאמרים במשנתנו – נושבת רוח דומה, והם אלו שאיפיינו את דרכו של התנא עקביא בן מהללאל וביטאו את תחושות לבו הפנימיות ביותר.
_x000D_
_x000D_
הסתכל בשלושה דברים ואי אתה בא לידי עבירה
_x000D_
_x000D_
במשנה זו מציב התנא שלוש שאלות מפתח, שעל כל אדם מוטל לשאול אותן ולהתבונן בהן בקביעות.
_x000D_
_x000D_
כגודל פשטותן של העובדות, כך נוהג האדם להתעלם מהן. נוח לו להדחיק את הידיעות הללו אל ירכתי התודעה. הוא מבכר שלא לזכור אותן, פן יעיב צילן על החיים 'המשוחררים' שהוא חי. בא התנא ומדגיש: "הסתכל בשלושה דברים", מי שישים לנגד עיניו ידיעות יסודיות אלו, מובטח לו שהיצר הרע לא יוכל לנצחו בקלות. שלוש התשובות לשאלות אלו יכוונו אותו בכל פרשת דרכים.
_x000D_
_x000D_
התנא מבקש מן האדם להתבונן על כל הפרקים הסמויים בתולדות חייו, הן על העבר ששקע בתהום הנשיה והן על העתיד הלוט עדיין בערפל. הרחבת שדה הראיה תסייע לאדם להגיע להכרעות נכונות ותציב מאזנים נכונים גם בערכי ההווה שלו.
_x000D_
_x000D_
המשנה באה לרמוז לנו זאת בלשון שנקטה: "ואין אתה בא לידי עבירה". מה הם "ידיה" של העבירה?
_x000D_
_x000D_
"ידיה" של העבירה הן המידות הרעות הגורמות לאדם ליפול בזרועות החטא. כשם שהאוחז בידית כלי, גורר אחריו את הכלי כולו, כך גם האוחז במידות רעות עלול לגרור בעקבותיהן שלל עבירות.
_x000D_
_x000D_
הסתכלות בשלושת הדברים המנויים במשנה, מסייעת מאד לאדם להכניע את מידותיו, את הגאוה ואת החמדה והתאווה, וכך יוכל להשתחרר מאחיזת העבירה, "ואין אתה בא לידי עבירה".
_x000D_
_x000D_
דע מאין באת – ולאן אתה הולך
_x000D_
_x000D_
המשנה מציבה תמרורים: "דע מאין באת", "ולאן אתה הולך". שלטים אלו, כאשר הם מתנוססים בצידי דרך החיים, האחד מכוון לראשיתה והשני לסופה, מסוגלים, כאמור, לעקור מן האדם את מידות הגאוה והתאוה.
_x000D_
_x000D_
הנצחון על שורש הגאוה יושג באמצעות "דע מאין באת?" כאשר יתבונן האדם על גופו וישים אל לבו מהו מקורו, אבק פורח ותו לא – ישאל את עצמו: האם יש לו במה להתגאות? האם יש מקום להתגאות ביופי, בכח, בעושר ובשאר "העטיפות" של הגוף? כיצד יכול אדם קרוץ-חומר להתייהר על מה שיש לו יותר מזולתו? והלא מלבד המעטה החיצוני כולם שווים. "כי עפר אתה" – הראשית מותירה את רישומה גם על המשך החיים.
_x000D_
_x000D_
הכנעת התאוה תושג במבט על "לאן אתה הולך". כאשר יפנים האדם מה יהיה סופו, גופו מוטל כאבן, רכושו נתון בידי אחרים, והוא עצמו מורד לקבר החשוך, האם ימשיך לרדוף אחר תענוגות?
_x000D_
_x000D_
תזכורות אלו מביאות את האדם ליישר דרך, להגביל את הנאותיו במינון הראוי. הן שומרות עליו מפני היסחפות על גלי החיים לעבר אופק שלא ידוע סופו.
_x000D_
_x000D_
ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון
_x000D_
_x000D_
התבוננות בשני התמרורים הראשונים לבדם עדיין אינה גורמת לדרך להיות נהירה לפני שנציב את התמרור השלישי. עלול להיווצר מצב שבו שואל האדם את עצמו: "מאין באת? ולאן אתה הולך?", והוא גם עונה בכנות את האמת, אך עדיין אין בתשובות אלו כדי להרחיקו מן העבירה. לעתים, אדרבא, מי שחי בצל התחושה שהחיים חולפים ללא תמורה, עלול להגיע למסקנה, שאין לו אמנם מה להרויח, אך אין לו גם מה להפסיד…
_x000D_
_x000D_
זאת ועוד, כאשר מתבונן אדם במגבלותיו, בעובדה שהוא בשר ודם ולא יותר, הוא עלול להסיק, כי אי אפשר לדרוש ממנו מאומה. וכי כיצד יכול גוש עפר לדבוק בעניינים רוחניים? האם ניתן לדרוש מגוף חומרי להתכחש לטבעו?
_x000D_
_x000D_
כדי להימנע ממחשבות אלו, עליו לחיות תמיד לנוכח התמרור השלישי: "לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון".
_x000D_
_x000D_
בסופו של דבר אתה עתיד ליתן את הדין על כל פעולה שעשית. תצטרך גם לפרוע את החשבון על פעולות אלו. דע כי הקב"ה נתן בידך כלים להתגבר על החומריות ולהתרומם מעל לגשמיות.
_x000D_
_x000D_
עלינו להתבונן בתמהיל המיוחד שמזג בנו היוצר. האדם מכיל נשמה אצילית ויקרה הנמצאת בתוך גוף חומרי. במיזוג קוטבי זה נדרש כל אדם לעבוד את אלוקיו, ועמו הוא גם עתיד להתייצב למשפט לפני כסא הכבוד.
_x000D_
_x000D_
יחסי הגומלין בין הגוף לנשמה מעלים תמיהה: מדוע צריכה הנשמה לתת "דין וחשבון" על מעשי הגוף? מה חטאה ומה פשעה בכך שהגוף נהה אחר תאוות העולם הזה?
_x000D_
_x000D_
ומאידך, מדוע צריך הגוף לתת את הדין על שהחטיא את הנשמה? מה לו ולחיי נצח? היא בלבד, לכאורה, זו שהפעילה את המערכת, והיא בלבד צריכה לשאת בתוצאות.
_x000D_
_x000D_
שאלה זו שאל אנטונינוס, הקיסר הרומאי, את רבי יהודה הנשיא: לכאורה, הגוף והנשמה יכולים – כל אחד מהם – לפטור את עצמם מן הדין. הגוף יאשים את הנשמה בהכל, שהרי בלעדיה הוא מוטל כאבן דומם, ואילו הנשמה תאשים את הגוף ותטען להגנתה: הלא מאז שנפרדתי מן הגוף, אני פורחת בעולמות העליונים ואין לי עסק כלשהו עם עניינים גשמיים?
_x000D_
_x000D_
ענה לו רבי: אמשול לך משל. לְמה הדבר דומה? לאדם שהיה לו פרדס נאה ובו בִּיכוּרות (תאנים שביכרו). הושיב בו שני שומרים – אחד חיגר ואחד סומא. אמר החיגר לסומא: 'ביכורות נאות אני רואה בפרדס. בוא והרכיבני, ונביאם ונאכלם'. שמע העיוור לעצת החיגר. רכב החיגר על גבי הסומא, והביאום ואכלום.
_x000D_
_x000D_
לימים בא בעל פרדס. אמר להם: ביכורות נאות – היכן הן? אמר לו החיגר: 'כלום יש לי רגליים להלך בהן?' אמר לו הסומא: 'כלום יש לי עיניים לראות?' – אף אחד מאיתנו אינו אשם. "מה עשה בעל הפרדס? הרכיב חיגר על גבי סומא, ודן אותם כאחד".
_x000D_
_x000D_
הנמשל הוא: אף הקב"ה מביא נשמה וזורקה בגוף, ודן אותם כאחד.
_x000D_
_x000D_
אכן, הנשמה והגוף כל אחד לבדו לא היו באים לידי חטא. הנשמה היא רוחנית מכדי לחטוא, והגוף ללא הנשמה אינו יכול לפעול. אולם שניהם יחדיו הורכבו ליצירה ששמה "אדם".
_x000D_
_x000D_
למילה "אדם" שני פירושים. לאדם יש בחירה האם להיות כ"אדמה", כלומר, להשתמש בנשמה כדי לשרת את הגוף שמוצאו מן העפר, או להיות בבחינת "אדמֶה לעליון" – לנצל את הגוף לצבירת תורה ומעשים טובים, להעניק מזון רוחני לנשמה. גם הגוף וגם הנשמה מתחברים יחדיו ל"אדם" ועתידים "ליתן דין וחשבון".
_x000D_