המאפיין העיקרי של המקווה הוא, שהמים מוכרחים להיות טבעיים, מים המחוברים למקורם, לבורא עולם, "מים אלוקיים". כנאמר בתורה: "אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור" (ויקרא י"א, ל"ו). מפסוק זה נלמדת ההלכה כיצד לבנות מקווה כשר, שיש בכוחו לטהר ולהשפיע מבחינה רוחנית על הטובל בו.

הטבילה חייבת להיעשות במבנה המחובר לקרקע ולאוצר מים טבעיים הנמצא מחוצה לו. החיבור ביניהם נוצר על ידי `נקב השקה` הנמצא מתחת לפני המים, או `נקב זריעה` הנמצא מעל פני המים. הקמת מקווה כשר היא עניין מורכב מאוד הכולל פרטים רבים.

נשאלת השאלה: כיצד טבילה במקוה – בדבר כה פשוט כמו מים, מסוגלת להביא להשפעה רוחנית כה עמוקה? כתשובה לשאלה זו נציין בקצרה נושאים המקיפים את הטבילה ומשמעותה.

כאשר טובלים כלי בשלמותו במים, האוויר שהיה בתוך הכלי מבעבע ויוצא החוצה. כך גם רוח הטומאה האופפת את האדם, מתנתקת מהאדם הטובל, כאשר כל גופו נכנס למים, כולל השערה הקטנה ביותר שבראשו, כמתחייב על פי ההלכה.

המים הם העדות החזקה ביותר לחיים. אין לחיים קיום ללא מים. העובר מכיל 97% מים, ואילו באדם מבוגר מצויים רק כ-60% מים, כאילו תכולת המים היא המודד ליכולת הקיומית ולתוחלת החיים. אדי מים באטמוספרה של כוכב מעידים על קיומה של אפשרות חיים בכוכב. גם על פי הפסיכולוגיה, אדם החולם על מים, מוכיח על קשרו לחיים. עובר היוצא מרחם אימו, למעשה, יוצא ממכל מים ומתחיל את חייו. כשם שהמפגש עם המוות מטמא, כך גם המפגש עם החיים בכוחו לטהר.

המים במקווה חייבים להיות מים שמגיעים אליו בדרך זרימתם הטבעית בדווקא. אמנם אין הסבר מדעי להבדל שבין מים טבעיים, הנובעים ישירות מן המעיין, לבין מי המעיין המגיעים אלינו בבקבוקים, שכן מבחינה כימית לא שונה דבר. אך ההלכה מחייבת שמי המקווה יהיו מים טבעיים, מים שלא שהו בכלי קיבול, שאינו מחובר לקרקע, וזרמו אל המקווה בדרך הטבע. בכך אנו חשים את הקשר אל המקור, אל הבורא שהוא מקור החיים. "מים שאובים" הנתונים בכלי, אינם מקנים תחושה זו.

על פי תורת הקבלה מסמל המקווה את הרחם. האדם הטובל בו נחשב כאדם השב אל הרחם, כדי לחוות מבחינה רוחנית "לידה מחדש". העולם נברא, נוצר ונולד ממים, כמו שכתוב: "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ, והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום, ורוח אלוקים מרחפת על פני המים" (בראשית א`, א`-ב`). בפסוק זה, שהוא הפסוק הראשון בספר בראשית, מגלה לנו התורה, כי הכל התחיל ונולד ממים. המים הם רחם היקום, מים שרוח אלוקים מרחפת עליהם. למעשה, כל שפע רוחני היורד ומתגשם בעולמנו, עובר דרך המים: העולם, הגשם והעובר. ה`עובר` נקרא בשם זה, משום היותו עובר ממציאות רוחנית למציאות גשמית דרך מכל מים, דרך רחם אימו.

ביום השלישי לבריאת העולם נאמר: "ויאמר אלוקים יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד… ולמקוה המים קרא ימים". (בראשית א`, ט`-י`) כביכול, רחם היקום נקווה אל מקום אחד, ומעתה הוא נקרא ים. מים בראשיתיים, הם מים שרוח אלוקים מרחפת על פניהם, שנקוו אל מקום אחד. גם למקווה טהרה נדרשים מים טבעיים – מי ים, מעיין או מי גשמים.

כמות המים המינימאלית הנדרשת למקווה כשר – ארבעים סאה, רומזת להתחדשות רוחנית. ידוע, שהמספר ארבעים, המופיע בתורה פעמים רבות, חוזר תמיד בהקשר להתחדשות רוחנית. לדוגמה, הגשמים ירדו במבול במשך ארבעים יום ושינו באופן מהותי את העולם. משה רבינו שהה על הר סיני ארבעים יום וארבעים לילה כדי לקבל את התורה- היתה זו לידתו של העם היהודי. בני ישראל הלכו במדבר ארבעים שנה, ודור בעל רוח חדשה נכנס לארץ ישראל. זמן התשובה מראש חודש אלול ליום הכיפורים הוא ארבעים יום. ההלכה קובעת שהעובר נקרא ולד החל מיום הארבעים ליצירתו (רמז לכך – `ולד` בגימטריה 40). `אם` בגימטריה 41, שכן היא נהיית אם לאחר שהעובר שברחמה הוגדר כולד.

ולסיום, אם נשאל: האם אנו כבר יודעים מהו מקווה טהרה? התשובה היא: בוודאי שלא.

מרובה הנעלם והנסתר המטילים את אדרתם על נושא עלום זה.