שמחת תורה
_x000D_
שמחת תורה הוא חג מיוחד שנקבע ביום השמיני של חג הסוכות, ונקרא גם "שמיני עצרת" (ובחוץ לארץ שמיני עצרת ושמחת תורה הם שני חגים נפרדים, יום אחרי יום).
_x000D_
בשמחת תורה אנו קוראים את הפרקים האחרונים בתורה, בחומש דברים, ומתחילים מיד מבראשית – "בראשית ברא אלֹקים את השמים ואת הארץ". את הקריאה בספר דברים קורא אחד ממתפללי בית הכנסת. הוא מכונה "חתן תורה", כיוון שזוכה 'לסיים' את התורה בקוראו את הפסוקים האחרונים שבה. העולה לתורה לקרוא את תחילת ספר בראשית, נקרא "חתן בראשית".
_x000D_
ביום זה אנו שמחים על שזכינו לסיים את קריאת התורה כולה, לפי סדר קריאת פרשת השבוע מדי שבת. סיום קריאת התורה והתחלתה מחדש נותנים לנו פתח תקווה לשנה חדשה וטובה; שנה שבה עם ישראל יהיה קשור לתורה וללימודה ויכוון את חייו בהתאם לאמיתות הכתובות בה.
_x000D_
שמחת התורה היא שמחתו של כל יהודי באשר הוא. כל יהודי בבית הכנסת מקבל עלייה. יהודי שלומד יותר ויהודי שלומד פחות – כולם עולים לתורה וכולם שמחים על שזכו לסיימה.
_x000D_
הריקודים עם ספרי התורה סביב הבימה בבית הכנסת נקראים 'הקפות לשמחת תורה', והם נערכים בלילה ובבוקרו של היום.
_x000D_
בחוץ לארץ שבה יש שני ימי חג, שמיני ותשיעי בסוכות, חוגגים ביום הראשון את שמיני עצרת וביום השני את שמחת תורה. את ההקפות עם ספרי התורה עורכים ביום השני, הוא יום כ"ג בתשרי.
_x000D_
ההקפות השניות הנערכות כאן בארץ הן אירוע של הדורות האחרונים. הן נערכות ברוב עם בחוצות הערים במוצאי שמחת תורה עם תזמורת וריקודים, ובהן ממשיכים את שמחת תורה ואת השפעתה על כל שדרות העם.
_x000D_
אם כל חג הסוכות מוגדר כ"זמן שמחתנו", הרי היום השמיני, יום שמחת תורה, הוא שיא השמחה. ביום זה פורצת השמחה הכלואה בלבבות, עד שישראל מהללים את שמו של הקדוש ברוך הוא במחול ובריקוד.
_x000D_
ישראל, הקשורים ליוצרם ולתורתו, מטים את כל אפיקי שמחתם לכיוון התורה, שהיא מרכז חיבתם של ישראל. כאשר אדם שרוי בשמחה, נפתח הלב. הוא מסוגל לקלוט ולהכיל בנפשו הרבה מעבר ליכולתו במצבים רגילים. השמחה מרחיבה אפוא את כושר הקליטה והקיבול.
_x000D_
זה הזמן לבקש מה' שיפתח את ליבנו בתורתו. עיקר לימוד התורה הוא בהיות האדם שש ושמח, כשהוא מתענג מלימודו. באופן זה דברי התורה נבלעים בדמו והוא נעשה דבוק לתורה.
_x000D_
הקרבה אל השכינה, האחדות של עם ישראל והשמחה – שלושתן כרוכות ואחוזות זו בזו בקשר בל יינתק. זהו מעגל נפלא של שלמות; מעגל שבו משולבות התשובה, ההיטהרות מהחטאים והאחדות; מעגל שבו צמודות טהרת המידות ושמחת הלב; מעגל שנועד לקיים: "ושמחת בחגך".
_x000D_
בכל קהילה יהודית בעולם תפגוש ביום זה את ההמונים המתאחדים מסביב לשמחת התורה, רוקדים מעגלים מעגלים וספר התורה בתווך. רוקדים בבתי כנסיות, ואם צר המקום מהכיל את המתכנסים, רוקדים בחצרות בית התפילה, ולעיתים זורמת ושוטפת השמחה גם את החוצות, את רשות הרבים.
_x000D_
גם בעבר האפל, בשעות מצוקה קשות ביותר, תחת יד נוגשים וסבל שלא ייאמן; גם בתקופת אסון האסונות שניתך על עמנו לפני שלושה דורות, רקדו ושמחו עם ספר התורה. בספרי הזיכרונות מהשואה מתואר כיצד חגגו חג זה בגטאות, ביערות, ואפילו במחנות ההשמדה.
_x000D_
מה פשרה של שמחה זו המקיפה את כולם? שמחה שבה זקנים וצעירים חוברים יחדיו לחבוק את ספר התורה ולרקוד עימו בלא הפוגה במשך שעות ארוכות?
_x000D_
ידוע לכולנו כי ספר התורה הוא התשתית לחוקת האומה, המעצב הטמיר של נפש העם, והוא זה שהעניק לעם את טעם קיומו המופלא. דומה כי הקשר הנפשי לספר התורה, הסוחף ומלבב בו זמנית – מיוחד הוא ואין שני לו.
_x000D_
זהו חג הספונטניות היהודית; חג שפורץ בו מעיין רגש נעלם, המפכה אי שם במעמקי נשמת העם. ההסבר למופע זה, החובק את נפש האומה, טמון במילה אחת: אהבה. וכך אכן מצאנו בתלמוד: "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה" (שיר השירים ח) – "אהבה זו תורה" (סוטה כא).
_x000D_
מקורה של אהבה זו הוא לא בחשבון הקר, בניתוח הריאליסטי או בהסקת המסקנה ההגיונית. האהבה הינה הידיעה האינטואיטיבית הברורה הלוחשת בלב האדם את מילת הקסם: "זהו זה".
_x000D_
התורה אפוא היא היהודי עצמו. בלשון הנביאים ובלשון חכמינו ז"ל הושוותה התורה ל"כלה". היא המרווה את צימאונו, והיא השלמתו ההכרחית. עובדה זו אושרה עד ימינו אלה בפי כל לומד תורה. היא מוכחת ברצונם של הלומדים שלא להתנתק מלימודה גם לאחר שעות לימוד ארוכות, או במסירות אליה גם בשעות מצוקה קשות – גם באפלת הגטאות. לומדי התורה יודעים, חשים ומרגישים שהתורה בעבורם היא הרבה מעבר לפרקים בעבר העם או לרשימת חוקים. הם יודעים כי היא החיים עצמם. לכן פורצת האהבה מליבם, והיא המולידה את השמחה.

_x000D_