בלק, מלך מואב, קרא לבלעם כדי שיקלל את עם ישראל. משנכזבה תוחלתו, הציע בלעם לבלק פתרון לבעיית הנוכחות העברית המאיימת על גבולות ארצו – הכשלת העם בבנות מואב.
_x000D_
בלק קיבל רעיון מקורי זה, והפקיר את בנות עמו שתפתנה את בני ישראל. הוא מצא שותף נלהב למזימתו – את מדיין. אף העם המדייני תרם את נשותיו למבצע ההכשלה. הנזק, שנגרם לעם ישראל היה עצום. המגפה הפילה עשרים וארבעה אלף איש.
_x000D_
עתה הגיעה שעת הנקמה. אך, תביעת הנקם היתה סלקטיבית. על מואב, יוזם הפגיעה בבני ישראל, לא יצא הקצף. נגדו – לא הוכרזה מלחמה. הזעם הופנה כלפי מדיין, השותף הנלווה לתועבה, שבאיבתו כרת ברית בלתי קדושה עם מואב כדי לפגוע בישראל. מדוע התמקדה הנקמה כולה בו, בעוד מואב יצא נקי?
_x000D_
אין להתנפל על אויב סתם. חייבים לקחת בחשבון את מניעי איבתו העמוקה. אם כי שווים היו מואב ומדיין בעוצמת השנאה כלפי עם ישראל, שונים היו במניע למעשיהם.
_x000D_
מואב פחד. הוא חשש כי עם ישראל יכבוש את ארצו. פחד זה הניעו לפעול נגד העם שיצא ממצרים. זהו פחד לגיטימי ומובן, והוא מהווה נקודת זכות ביום הדין והחשבון. אך מדיין בא בשם האיבה בלבד, אנטישמיות לשם אנטישמיות. בני ישראל לא סיכנו את ארצו, ועל כן יצא דינו לכף חובה.
_x000D_
*
_x000D_
משה נקרא לצאת למערכה נגד אחד מאויבי ישראל. הוא התבקש ל"נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים, אחר תאסף אל עמיך" (במדבר ל"א, ב').
_x000D_
מותו של משה היה תלוי בתוצאות מערכה צבאית זו. אוזנו היתה קשובה היטב לפסקה הכלולה בצו הנקמה: "אחר תאסף אל עמך" (שם). הוא ידע שמבצע זה יהיה האחרון בחייו. ואם כך, הרי – בו עצמו תלוי תאריך פרידתו מן החיים. ברצותו יקרב את יום מותו, וברצותו ירחיקו. יכול היה לנקוט טקטיקות של השהיה, להרבות בהכנות למבצע ולהרוויח זמן.
_x000D_
משה קיים את ציווי ה' והזדרז למלאו ללא שיקול נוסף. דבר ה' היה יקר בעיניו מאד. בנוסף, הוא החליט כי טובת הכלל קודמת. מלחמה זו היא לטובת עם ישראל. מטרתה לנקותו כליל מן הטומאה המדיינית שדבקה בו. לכן, הוא לא התמהמה, הכין את הכול למלחמה, ובכך חתם במו ידיו את גזר דינו.
_x000D_
משה רבנו מיהר להוציא לפועל את מצות ה'. הוא פנה אל העם באומרו: "החלצו מאתכם אנשים לצבא" (במדבר ל', ג'). הביטוי "החלצו" פירושו זירוז. משה הורה להם להזדרז לצאת למלחמת מצוה. משה, שכל ימיו היו עתירי מעש, ורגע מחייו לא אבד לריק, הזדרז גם עתה למלא את מצות בוראו באהבה.
_x000D_
כל מלחמה גובה מחיר כבד מעצם טבעה. היוצא לקרב חייב להתאזר במידה גדושה של נכונות ושל מסירות נפש, שאם לא כן, מוטל כל עתיד המערכה בספק. הרבה נגיעות יש לאדם, אולם עולה על כולנה הוא רצון החיים. הבורא יצר את האדם במתכונת כזאת שחייו יהיו בעיניו הערך היקר מכול. לכן, בזמן היציאה לקרב התבקשו יוצאי הצבא להחלץ מהנטיות האישיות, עד שיהיו מוכנים לסכן את חייהם כדי למלא את צו הבורא.
_x000D_
אולם העם סירב לצאת למלחמה. היה צורך לגייסם בעל כורחם, וכפי שנאמר: "וימסרו מאלפי ישראל" (שם ל"א, ה').
_x000D_
באותו רגע התגלתה חיבת העם למנהיגו. הם היו מוכנים להשהות מצווה אלוקית, ובלבד שמשה יישאר במחיצתם. הם עמדו במבחן האנושי של הכרת הטוב למנהיג שכה הרבה להיטיב להם.
_x000D_
*
_x000D_
במלחמת מדין מילאו חלוצי הצבא בנאמנות אחר הוראות משה, ובזכות זאת הם ניצחו, ואיש מהם לא נפגע. מתוך רגשות הודיה לבורא על ההשגחה הפרטית המיוחדת שליוותה אותם, הם מצאו לנכון להביא תרומות מיוחדות לאהל מועד. תרומות אלה מביעות תחושת הודאה לה' שהצילם מיד צריהם.
_x000D_
דברים אלו, הנכונים ליציאה למלחמה פיסית, תקפים גם ביחס למלחמה המתמדת בה מצוי האדם תדיר.
_x000D_
בספר "חובות הלבבות" מובא:
_x000D_
"אמרו על חסיד אחד שפגש אנשים שבים ממלחמת אויבים, ושללו שלל אחר מלחמה חזקה. אמר להם: שבתם מן המלחמה הקטנה, התעתדו למלחמה הגדולה! אמרו לו: ומה היא המלחמה הגדולה? אמר להם: מלחמת היצר וחייליו".
_x000D_
קדמונינו הדגישו, שכל אדם שאינו חי לאור ההכרה שהוא מצוי בעיצומה של המערכה הכבדה נגד יצרו, משמעות הדברים היא, שלגביו כבר הוכרעה המערכה בכישלון צורב…
_x000D_
גם מלחמה זו דורשת מן האדם ריכוז של כל המשאבים ושל כל כוחות הנפש, והתנערות מנגיעות קטנוניות.
_x000D_
יש לך אדם שהוא חבוש בבית כלא של יצרים ותאוות, והוא נמק שם כמי שאין לו תקוה. אדם אחר – השגרה אופפת אותו מכל עבר, עד שכל מעשיו, גם הטובים, נעדרים הם חיות פנימית וחסרי לב. עינינו רואות גם אנשים הנלפתים בצבתות של מוסכמות חברתיות שונות, שאינן מאפשרות להם לבצע מעשים עצמאיים, ולעתים אף לא עולה בראשם מחשבה בת חורין.
_x000D_
מול כל אלו מצווה האדם: "החלצו מאתכם". על האדם להשתחרר מהאזיקים הכבדים של היצרים, של הנגיעות ושל השגרה הכובלים אותו מכל עבר. ובזכות זאת תהיה הדרך לניצחון סלולה לפניו.
_x000D_
במלחמת מדין הוכיח משה עד להיכן עשוי האדם להגיע בהתעלמות מנגיעות אישיות. משה ידע שכל עוד לא יצא למלחמת מדין, ימשיך לחיות, כי תפקידו בעולם עדיין לא הושלם. למרות זאת מיהר משה רבנו למלא את דבר ה', אף במחיר הסתלקותו מן העולם. אותו שחרור מנימה אישית, אות הוא לכולנו.

_x000D_