ליל הסדר, הינו הלילה בו אירעו ניסים רבים שהביאו בעקבותיהם את יציאת מצרים. בלילה זה אנו מקיימים מצוות רבות המשולבות באמירת ההגדה של פסח, המכונים "סימנים", ועל פיהם מתנהל לילה זה על כל פרטיו ותוכנו הרוחני. החל מ"קדש", שהוא הסימן הראשון, ועד ל"נרצה" שהוא הסימן האחרון, מהווה לילה זה סמל לחירות אמיתית. חירות שיש עמה אמונה גדולה בבורא שהוציאנו מעבדות לחירות.
"קדש"
מקדשים על גביע מלא יין. גביע זה הוא הראשון מתוך ארבע כוסות היין ששותים בליל הסדר. ארבע כוסות אלו הן כנגד ארבע לשונות של גאולה, המוזכרות בתורה בהקשר ליציאת בני ישראל ממצרים.
נוסח הקידוש בו מוזכרים קדושת החג ותוכנו הרוחני, מהווה מעין כניסה לשער הקדושה של החג. הקידוש מסמל גם ניתוק מאווירת ימות החולין שקדמו לחג.
נוסח הקידוש מופיע בהגדה של פסח, לאחר אמירת הקידוש שותים את היין.
"ורחץ"
נוטלים את הידיים במים לפני אכילת הכרפס, משום שהכרפס הוא "מאכל שטיבולו במשקה", כמובא להלן. אולם אין מברכים על נטילה זו את ברכת "על נטילת ידיים".
קיים דמיון בין נטילת הידים שאנו נוטלים לפני הסעודה, לקידוש הידים של הכהנים לפני עבודתם בבית המקדש.
במהלך ליל הסדר אנו מבצעים פעולות רבות כאכילה, שתיה ועוד, ובכולן אנו נוסכים תוכן רוחני, באמצעותן אנו מקיימים את מצוות ליל הסדר, כפי שציוונו הבורא.
"כרפס"
אוכלים ירק. לפני האכילה טובלים אותו במי מלח. המילה "כרפס" מסופה לתחילתה, רומזת לכך שס' ריבוא (600,000) יהודים עבדו עבודת פרך במצרים: ס' ו-פרך – אותיות "כרפס". בליל הסדר אנו מדגישים את העבדות הקשה שהיינו נתונים במצרים, ואת הגאולה הניסית שגאלנו ה' מבית עבדים.
נוסף לכך, אותן פעולות בלתי שגרתיות שאנו עושים, כגון, טיבול במי מלח, מטרתן לעורר סקרנות בלב הבנים והבנות, בכדי שישאלו וינסו להבין את תכני ליל הסדר ואת הרקע החינוכי והלימודי הטמון בו.
"יחץ"
נוטלים את המצה האמצעית משלושת המצות המונחות לפני עורך הסדר, וחוצים אותה. את החלק הקטן מחזירים לבין המצות, ואילו את החלק הגדול עוטפים ומצניעים לאפיקומן לסוף ליל הסדר.
רעיונות רבים טמונים בנושא האפיקומן. בין השאר, כלול כאן רעיון אודות עם ישראל החי לאורך כל הדורות כשהוא מצפה לעתיד טוב יותר, לגאולה השלמה שתבוא באחרית הימים ותגאל את העולם מייסוריו. ציפיה זו נסכה כוחות רבים בחיי העם וסייעה לו לעמוד בעוז ובגבורה מול נסיונות וקשיים שהעם נתקל בהם בכל דור ודור.
בליל הסדר, בשעה שאנו עוסקים בנושא גאולת העם בעבר ובעתיד, אנו עושים מעשה סמלי המבטא את הצפיה לשלב הבא, אנו מטמינים מצה לשעה מאוחרת יותר, ומצפים לבואה של שעה זו. המצה, לחם הגאולה, מציינת שעם ישראל מושגח בהשגחה פרטית ממרומים. ה' שומר את צעדיו ומוליכו לעתיד טוב יותר. האפיקומן, כפי שיובהר בהמשך, נאכל לזכר קרבן פסח, בעת אכילתו אנו מצפים לבניינו המחודש של בית המקדש ולחידוש עבודת הקורבנות.
"מגיד"
"מגיד" כולל את מצוות אמירת ההגדה של פסח ואת קיום מצוות סיפור יציאת מצרים. למצוה זו היבטים רבים. ההיבט המרכזי הוא חינוך הדור הצעיר לאור אמיתותה של יציאת מצרים, חינוך לאמונה ולבטחון בה' שאף בשעות הקשות ביותר אינו נוטש את עמו ישראל.
מצוה להרחיב ולספר על עבודת הפרך שעבדו אבותינו במצרים, עד שה' גאלם בנסים גדולים ועל יציאתם מעבדות לחירות. מטרת הסיפור היא להודות לה' על החסדים שעשה עם אבותינו, להשריש בלבנו את האמונה בה' ולהחדיר ללבנו את העובדה שה' בחר בעם ישראל להיות לו "לעם סגולה".
"כל המרבה לספר ביציאת מצרים – הרי זה משובח". מומלץ לפרט את החסדים הגדולים שה' הרעיף עלינו באותו דור ואת גאולתנו מבית עבדים.
"רחצה"
נוטלים ידיים במים לפני סעודת החג ומברכים ברכת "על נטילת ידיים".
כאמור, הנקיות והטהרה חשובים מאוד במשנתה של היהדות ובדרכה המעשית. נטילת הידיים במים לפני הסעודה מלמדת, בין השאר, שניתן לקדש את החומר ולכוונו למטרות רוחניות נעלות. שונה היא היהדות מדתות אחרות. מחד, היא אינה מעודדת את ההתנזרות, ומאידך, היא מלמדת כיצד ניתן לחיות בתוככי העולם החומרי בקדושה ובאמונה טהורה שכן הרוח היא העיקר והחומר משמש כמסייע לקידום הרוחניות.
"מוציא מצה"
מברכים את ברכת "המוציא לחם מן הארץ" על שלושת המצות – שתי השלמות והמצה החצויה שביניהן.
הברכה, הקודמת לכל אכילה או שתיה, תורמת אף היא לקידוש החומר ולהכרזה כי כל המצוי בידינו הגיע אלינו מכוחה של ברכת שמים.
אדם החי לאור המסר הכלול בברכה, חש שה' במרומים הוא המייעד לו את פרנסתו מדי יום ביומו, והוא המעניק לו את כל צרכו בכל עת ובכל שעה.
חיי אמונה ובטחון אלו מסייעים לאדם לחיות חיים רגועים ושלווים, שכן הוא משליך את יהבו על ה' אלקיו באופן תמידי, ולכן אין הוא חושש מתהפוכות הזמן ומקשייו המרובים.
קודם האכילה מוסיפים גם את ברכת: "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על אכילת מצה". לאחר מכן אוכלים את המצה מתוך כוונה לקיים מצוות עשה מן התורה.
כאמור, המצה הינה עדות ליציאה הניסית ממצרים שהתרחשה בבת אחת ובמהירות כה גדולה, עד שלא הספיק הבצק של בני ישראל להחמיץ.
ההמחשה המעשית בקיום המצוה של אכילת מצה, לחם הגאולה, מחדירה ללב את האמונה ואת הלקח הנלמד מכל האמור בתורה אודות יציאת מצרים.
כלל גדול הוא: "אחרי המעשים – נמשכים הלבבות". בכוחו של מעשה מצוה להשפיע השפעה ברוכה על פנימיות האדם ולסייע לו לקלוט, להבין וליישם רעיונות רוחניים עמוקים, ביניהם את רעיון החירות ואת רעיון בחירתו של עם ישראל להיות ל"עם סגולה", לקיים תפקידים רוחניים נעלים.
"מרור"
מברכים: "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על אכילת מרור", ואוכלים ירק מר.
המרור משמש כזכר לעבודת הפרך, בה מיררו המצרים את חייהם של בני ישראל במצרים. הטעם המר ממחיש באופן מוחשי כי רע ומר היה גורלם של ישראל במצרים, באותה שעה לא נראה היה פתח תקוה אנושי של הצלה. רק הנהגתו הנסית של ה' היא זו שחוללה את נס ההצלה ואת היציאה מעבדות לחירות.
"כורך"
נוטלים את המצה השלישית, כורכים אותה במרור ואומרים: "זכר למקדש".
בזמן שבית המקדש היה קיים היו מקריבים בערב פסח קרבן ובליל פסח היו אוכלים אותו עם מצות ומרור.
כיום, לאחר חורבן בית המקדש, נמנע מאתנו לאכול קרבן פסח, ובמעשינו אנו מקיימים זכר לאותם ימים שהשכינה היתה שורה בישראל, והעם היה קרוב לבורא בזכות העבודה הרוחנית המיוחדת שנעשתה בבית הגדול והקדוש, בבית המקדש.
בליל הסדר אנו עושים את מעשינו "זכר למקדש" תוך כדי תקווה הפועמת בעומק לבנו שבקרוב יבנה בית המקדש ונזכה שוב להשראת השכינה בישראל.
"שולחן עורך"
אחד ממאפייניה של היהדות, כמוזכר לעיל, הינו השילוב של הגוף ושל הנשמה יחדיו בקיום המצוות. באפשרות האדם להפוך את האכילה והשתיה ואת יתר פעולותיו להתעלות רוחנית.
בימי החג אנו מודים לה' על חסדו בעבר ובהווה, ומהללים אותו על כל אשר הוא עושה למעננו. כאשר אל הסעודות מצטרפת מחשבת מצוה, חש האדם בקרבת ה' ובאהבתו אותנו.
מפורסמת היא האמרה: "שולחנו של האדם דומה למזבח". כלומר, כשם שעל ידי עבודת הקרבנות האדם זוכה להתקרב לבוראו, כך גם על ידי קיום המצוות הקשורות לשולחנו של האדם יש ביכולתו להתקרב לה'.
"צפון"
בסיום הסעודה אוכלים את המצה שהצפינו לאפיקומן. אכילת האפיקומן באה זכר לאכילת קרבן פסח שאכלו אבותינו בזמן שבית המקדש היה קיים.
את קרבן הפסח הראשון אכלו בני ישראל בשעה שהתחוללה מכת בכורות במצרים. ובזכות מצוה זו הם נגאלו ממצרים ויצאו לחירות.
גם באכילת האפיקומן כלולה ציפיה לבניינו המחודש של בית המקדש ולבואה של הגאולה השלימה.
"ברך"
בתום הסעודה מברכים ברכת המזון.
חיוב ברכה זו נלמד מהפסוק בספר דברים (ח, י): "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך". אנו מודים לה' על כך שהוא זן את העולם כולו, ומאפשר את קיומם של החיים על פני תבל.
ההכרה שכל אשר לנו – מתנת שמים היא, מחזקת את האמונה ואת הבטחון בבורא העולם. הברכה היא זו המקשרת בין החומר לרוח, והיא ההופכת את המזון לדבר רוחני.
"הלל"
קוראים את ה"הלל", כמובא בנוסח ההגדה של פסח. ה"הלל" כולל פרקי תהלים שבהם מובאים דבריו של דוד המלך, נעים זמירות ישראל, המהלל, משבח ומודה לה' על תשועתו ועל עזרתו התמידית.
אנו מצטרפים להגיגיו של דוד המלך ומייחסים את כל הצלחותינו לה' המרעיף עלינו טובה וברכה לאורך כל ימי חיינו. בליל הסדר מתייחסת אמירתנו בייחוד לנסי היציאה ממצרים ולהיותנו בני חורין, בנים לעם חופשי משעבוד זרים, עם המנתב את דרכו בעולם בנתיב שבורא עולם קבע לו, נתיב היהדות.
"נרצה"
בסיום ליל הסדר, לאחר קיום המצוות המיוחדת של לילה קדוש זה, אנו רצויים לה' ואהובים עליו.
אנו מפנים את פנינו לעתיד. הגאולה ממצרים שהתרחשה בעבר מהווה דגם זעיר של הגאולה העתידה שאנו כה מצפים לה. בניסן, חודש הגאולה, אנו נושאים עינים למרום ומייחלים לימים העתידים שבהם "תמלא הארץ דעה את ה' – כמים לים מכסים".