מדי שנה בשנה בליל הפסח, מיסב עם ישראל לעריכת הסדר. במרכזו של ליל הסדר עומדת קריאת ה'הגדה של פסח', בה מסופר על יציאת מצרים ומוזכרים בה הנסים והנפלאות שליוו את לידתו של עם ישראל.
מן הראוי להתבונן מדוע חולל ה' נסים כה גדולים באותה תקופה. מהי מטרתם של ניסים אלו?
מטרת הנסים היתה להוכיח לעיני העולם כולו ולעיני בני ישראל מיהו המנהיג האמיתי של העולם. עשר המכות הוכיחו את שליטת הבורא על כל תחומי הבריאה. יציאת מצרים היתה שיעור מעשי באמונה ובבטחון בצור ישראל וגואלו.
אך, רישומו של שיעור חד פעמי, גם אם יהיה מרשים ונוקב ככל שיהיה, מיטשטש במרוצת הזמן ולקחו עלול להשכח. חיי השגרה משכיחים מהאדם את מציאות הבורא ומסיחים את דעתו מקיום רצונו. האמונה באלוקים זקוקה לרענון מתמיד. זהו תפקידו של ליל הסדר.
ככל שמרבים לתאר את ניסי יציאת מצרים, להציגם בצורה חיה ומוחשית ולהפנים את התחושה שגם אנו עצמנו נגאלנו ממצרים, בעקבות גאולתם של אבותינו, כך ישיג סיפור יציאת מצרים את התוצאה המבוקשת. ליל הסדר יהווה חוויה רוחנית אמיתית, שתשמש מקור השראה לחיזוק האמונה בבורא עולם לאורך כל ימות השנה.
להלן פירושים לקטעים מרכזיים בהגדה של פסח:
_x000D_"הא לחמא עניא"
פתיחת ההגדה ב"הא לחמא עניא", אומרת דרשני. אנו מתייחסים ללחם העוני שאכלו אבותינו עוד בטרם החילונו בעצם סיפור יציאת מצרים. בהצבת דברים אלו בתחילת ההגדה יש משום ציון דרך לליל הסדר כולו.
להזכרת לחם העוני מיד בתחילת ליל הסדר, נועד תפקיד מחנך ומכוון. כדי שלא יעלה על דעתו של מאן דהו שיצאנו ממצרים בכוחנו ובעוצם ידינו, אנו מזכירים תחילה את ה"לחמא עניא". במצרים היינו עבדים חסרי אונים, ורק חסד ה' שגבר עלינו הביאנו עד הלום. לחם העוני, מלווה אותנו בכל שעת קריאת ההגדה ומשריש בנו את ההכרה שעבדים היינו וה' הוא שהוציאנו משם. זוהי גם המטרה העיקרית של חג הפסח בכללו. החג נקרא בשם "חג המצות". שם זה מורה על מצבנו ההתחלתי, על הנחיתות והעוני בהם היינו נתונים באותו בית עבדים. והנה, למרות הכל יצאנו מאותו בית עבדים. עובדה זו נוסכת בנו תקווה ובטחון בה' שימשיך להוליכנו קוממיות לאורך כל הדורות.
"כל דכפין ייתי ויכול"
כל מי שרעב יבוא ויאכל (תרגום).
אחת ההכרזות הראשונות מיד בתחילת 'ליל הסדר' קוראת לעניים ולרעבים לבוא ולהצטרף אלינו לעריכת 'ליל הסדר' ולהסב עמנו לסעודת החג.
להכרזה זו משמעות כללית. תמיד השתדלו היהודים לארח את העניים והדלים לשולחנות החג, למען תהיה גם שמחת העניים שלמה, אך ישנה גם משמעות מיוחדת לקריאה זו דווקא בלילה זה.
במצרים היו בני ישראל משועבדים כל כולם לאדונים המצרים, משועבדים בחומר וברוח. השעבוד היה כה קשה ומפרך, עד שלא נתאפשר להם להעמיק לחשוב אודות מהות העם, עתידו ותקוותו. היתה זו שקיעה בחומר ובלבנים מבחינה פיזית ומבחינה רוחנית.
היציאה הנסית ממצרים הפכה אותנו מציבור עבדים מדוכא ומפורר לעם מלוכד, מאוחד ובעל קווים משותפים. תוכן רוחני זהה ממלא את לבנו, ושאיפה רוחנית אחת מפעמת בנו. האבנים הפזורות מתלכדות עתה לבנין אחד הבנוי לתלפיות, בניינו של עם ישראל.
עתה הוא הזמן לחשוב ולדאוג לאלו מעמנו שחייהם קשים ועלובים. עתה, כאשר רגע האחווה פועם בלבנו פנימה, וכאשר אנו מזכירים את ימי השעבוד, מוטל עלינו לפעול למען לא יוותר אדם רעב בעמנו. נזמין את הרעבים לשולחננו, נדאג לרווחתם, נחלוק עמהם את מזוננו ונצרף אותם לשמחתנו. גם אבותיהם היו משועבדים במצרים, וגם הם יצאו מעבדות לחרות ומשעבוד לגאולה.
"הלילה הזה כולנו מסובין"
ההסבה, האכילה באופן נוח במיוחד, מסמלת את התנהגותו של בן החורין. בליל הסדר אנו מדגישים חזור והדגש את העובדה, שביציאת מצרים חדלנו להיות עבדים לפרעה, ויצאנו לחירות.
חירות זו, מלבד העובדה שהיא ממלאת את הלב שמחה, היא מטילה גם אחריות. העבד המשועבד אינו אדון לעצמו, הוא אינו יכול להחליט כיצד יחיה. לעומתו, בן החורין מנתב את חייו על פי החלטתו האישית.
ואכן, בני ישראל, בצאתם ממצרים, השכילו לבחור בדרך החיים. הם התייצבו כאיש אחד בלב אחד למרגלות הר סיני. גם כיום, בהיותנו בני חורין, שומה עלינו לבחור בדרך החיים – בדרכה של תורת חיים.
"עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' משם"
מהי המעלה בכך שאיננו משועבדים לפרעה במצרים, והרי אנו עדיין משועבדים לשאר העמים? מהו ההבדל למי אנו משועבדים?
ההסבר הוא שגלות מצרים היתה שונה במהותה מיתר הגלויות אליהן גלה עם ישראל.
במצרים בני ישראל היו משועבדים בכל מהותם ללא שריד של עצמאות וללא יכולת חשיבה עצמית. מצרים נקראה "בית עבדים", במלוא משמעות המילה. מציאותו של עבד משועבדת לאדונו, ללא כל רשות עצמית. בני ישראל היו משועבדים לפרעה לחלוטין הן ברוחם והן בגופם.
כל הגלויות שגלו אליהן ישראל התבטאו בכך, שהגויים היו חזקים יותר מהיהודים והציקו להם. אולם במצרים, אפילו מחשבתם היתה משועבדת למצריים. ואמנם, ראשית גאולתם היתה כאשר הגיע הרגע שעליו נאמר: "ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו". כשהגיע זמן הגאולה, ה' סייע להם שיוכלו כבר להיאנח. עד אותה עת לא היה ביכולתם אפילו להיאנח! הם היו משועבדים עד כדי שלילת מחשבתם העצמית לחוש בכאב ולזעוק על הצרות הרבות שהעיקו עליהם.
ומתוך צרה זו המציא לנו ה' פדות ורווחה והוציאנו משעבוד לגאולה.
"וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח"
ב'הגדה של פסח' מסופר על התנאים, ענקי הדורות, שישבו ב'ליל הסדר' עד אור הבוקר, וסיפרו על נסי יציאת מצרים.
התועלת הנובעת מהסיפורים הרבים ומההדגשות השונות על אודות פרטי הגאולה ממצרים, אינה מתמקדת בתחום הידיעות בלבד. חשיבותה של ידיעת נסי הגאולה, מפני שהיא מהווה בסיס לקשר שלנו עם תקופה זו. אולם חשובה ממנה היא ההשבה אל הלב, החדרת הדברים אל הלב והפיכתם לחלק ממהות היהודי. כך ייראו החיים אחרת, הם יהיו חיים לאור הגאולה. משום כך מצוה להרבות בסיפור יציאת מצרים, ומטרתה, שאף אנו, החיים דורות רבים לאחר כל אשר אירע, נחיה את לקחי הגאולה, ניישם בחיינו את לקחיה וננחיל אותם לדורות הבאים. וכל המרבה לעשות זאת – הרי זה משובח.
"ברוך שנתן תורה לעמו ישראל"
כבני חורין עזבו אבותינו את בית העבדים שבמצרים. החרות היא הנכס היקר ביותר עבור האדם, ורק באמצעותה ראוי הוא להקרא "אדם".
אמנם, פרט לחרות מהשעבוד הגשמי, זקוק האדם לסוגי חרות נוספים: החרות הרוחנית והחרות המוסרית. האדם הכבול בכבלי הבורות אינו בן חורין. גם האדם הכבול בכבלי רצונותיו אינו בן חורין, אף אם ישלוט על ארצות ועמים ואפילו מטען גדול של חכמה, עדיין אינו מעניק לאדם חרות רוחנית. רק היודע להשיב על שאלות היסוד של החיים: מה אנו? לשם מה נוצרנו? מהי תכלית חיינו ומעשינו? למה צריכים אנו לשאוף? מהי תכליתנו הסופית? ושאלות מסוג זה הוא הזוכה לחרות רוחנית.
מימות אנוש, עסקו שיטות פילוסופיות לאין ספור בשאלות אלו. כל שיטה חדשה הוכיחה שיסודות השיטה שקדמה לה אינן נכונות, ואף היא זכתה שוב לביקורת דומה מידי השיטות שבאו אחריה. כדי להשיב על השאלות הנ"ל, צריך האדם להכיר את מהותה הפנימית של הבריאה.
לנו, עם ישראל, ברורות מהות הבריאה ומקורה: הבורא ברא את השמים ואת הארץ לכבודו. תפקיד האדם עלי אדמות הוא לקיים את רצונו. רק לאחר שאמת זו תתחוור לליבנו, רכשנו את חרותינו הרוחנית.
אל החירות הגשמית והרוחנית, צריכה להילוות חירות מוסרית: "מאוס ברע ובחר בטוב" (ישעיהו ז', ט"ו-ט"ז). הפילוסופים כפרו בחירות המוסרית, מאחר והם עצמם טרם הגיעו אליה. לדעתם כבולים כל הברואים, ואף האדם, למצב של חוסר בחירה. מעשיו הטובים של האדם או פשעיו, אינם נובעים מבחירתו החופשית. שיטה זו פוטרת את האדם מכל אחריות למעשיו ומרוקנת את המושגים: נדיבות ורשעות, צדק ועוולה מתוכנם.
אנו מאמינים שהקב"ה, ברא את האדם בצלמו, וזיכה אותו בכח הבחירה. לפיכך, הוסיפה כאן ההגדה את התואר: "ברוך הוא", לקב"ה, על שברא את האדם ונתן לו את כח הבחירה.
"כנגד ארבעה בנים דיברה תורה"
שיטות חינוכיות רבות צצות חדשים לבקרים. כל אחת מביאה עימה דרך שלא נשמעה עד כה בשדה החינוך. שיטות חינוכיות יכולות להשתנות מזמן לזמן. לא כן היסוד. היסוד נשאר תמיד אחד. "חנוך לנער על פי דרכו".
בהגדה מונים ארבעה סוגי בנים. האב המחנך פונה אליהם ועונה לשאלותיהם באופן אינדבידואלי. תמיד יש לקחת בחשבון את אופיו של הבן, את תכונותיו, את מידותיו, את רמת ידיעותיו ועוד. רק התייחסות פרטנית זו בכוחה לחדור ללבו של המתחנך ולסייע לו לצעוד בדרך העולה אל פסגת ההר.
ההבנה שמגלים ההורים למיוחדות של כל אחד מילדיהם, הנכונות להעניק לכל אחד מהם את מלוא תשומת הלב – הן אבני יסוד בכל בניין חינוכי.
"כנגד ארבעה בנים דיברה תורה…"
'ליל הסדר' הוא בעיקרו לילה המוקדש לחינוך. אנו מקדישים תשומת לב מרבית לאופיו הייחודי של כל בן, לתכונותיו ולכישוריו ומשתדלים להקנות לו את המטען הרוחני היקר שנחלנו מאבותינו בדרך המתאימה לו.
פנים רבות לו, לחינוך היהודי. אולם דומה שאחת הנקודות המרכזיות בו היא ההליכה במשעול שסללו האבות. מורשת סיני שנמסרה במעמד מתן תורה, הועברה לדורנו, ועלינו להעבירה לבנינו למען המשך הדרך, למען דורות העתיד שייצמדו גם הם למעיין החיים.
עלינו להנחיל לדורות הבאים את האמונה החושית בבורא העולם, את אוצרות ידיעת התורה ואת דרכי המוסר היהודי. כך נמלא את אחד התפקידים המרכזיים שהוטלו עלינו, את תפקיד החינוך. ככל שנמלא את תפקידנו בלהט ובמסירות, כך נזכה לראות את בנינו ובנותינו צועדים בשמחה בדרך שהחלה ביציאה ממצרים, וממשיכה הלאה עד ביאת יינון, במהרה בימינו.
"מה העבודה הזאת לכם?"
שאלתו של הבן הרשע פותחת פתח להבנת משמעותן המעשית של המצוות הרבות הקשורות לחג הפסח בכלל ולליל הסדר בפרט.
אחת התשובות המפורסמות בנושא נכתבה בספר 'החינוך' (סימן טז), ספר שנכתב לפני מאות שנים. שם נקבע כלל יסודי: "אחרי המעשים – נמשכים הלבבות". המפתח ללב מצוי במצוות המעשיות. מחשבה, גם אם תהיה מעמיקה וממושכת, בדרך כלל היא אינה מותירה את רישומה ברבדי הלב העמוקים. לעומת זאת, בכוחן של פעולות מעשיות לחרוט רישום ברור בלב.
יציאת מצרים מהווה בסיס לאמונה בה' ולבחירת עם ישראל לעם סגולה. כדי להחדיר עקרונות אמונה אלו ללבנו ציוונו הבורא בקיום מעשי מצוות רבים הקשורים לחג הפסח, והללו מסייעים לנו לחיות חיי אמונה מלאי תוכן.
"מה העבודה הזאת לכם?"
הבן הרשע בשאלתו מבקש להבין: מדוע עובדים את ה'? מדוע מקיימים מצוות? מה מסתתר מאחורי כל מצוה ומצוה?
התבוננות בתשובה הניתנת לו מורה שמדגישים בפניו את עוצמתן של המצוות. את חשיבותן ואת תרומתן לעם, אולם לא ניתן לו הסבר מפורט אודות טעמי המצוות.
תשובה זו מגלה עקרון חשוב. עם ישראל מקיים את המצוות בראש ובראשונה מפאת העובדה שה' ציוה על כך. אנו מאמינים באמונה שלימה שבמעמד הר סיני ניתנה לנו התורה ובה כלולות המצוות המוטלות עלינו. מכוחה של אמונה זו מתנהלים חיינו.
אמנם קיימים טעמים רבים למצוות השונות. לטעמים אלו רבדים שונים, חלקם גלויים ומובנים לכל מעיין ואילו חלקם האחר טמון במעמקיה של תורת הקבלה והסוד. אולם הם אינם מהווים את הטעמים שמחתם ציוה ה' אותנו לקיים מצוות. מחשבותיו של ה' גבוהות מבינת אנוש, ואין ביכולתנו להעפיל עד כסא הכבוד.
טעמי המצוות משולים לטעמו של מאכל.
הטעם אמנם מצביע על סוג האוכל, איכותו ומרכיביו השונים, אולם הוא אינו מהווה את הסיבה לכך שהמאכל משביע את גופו של האדם. באותה מידה, טעמי המצוות מוסיפים טעם רב למצוה, ואנו חשים בחשיבותה, אולם, הסיבה לקיומה תלויה בציווייו של ה' שהוא בבחינת "גבוה מעל גבוה", ולא בטעמים עצמם.
גם בנתיבות החינוך, כאשר מוטל עלינו להסביר מדוע אנו מקיימים מצוות, אנו מדגישים תחילה את העובדה שאנו מצווים על כך מפי ה', רק לאחר החדרת יסוד זה ללבבות, ניתן להוסיף גם את טעמי המצוות למערך הקיום, תוספת התורמת להעמקה, להבנה ולשלימות בעת הקיום.
"ושאינו יודע לשאול את פתח לו"
לא אחת עומדים מחנכים והורים נבוכים מול תלמידים או בנים שאוצר ידיעותיהם דל, והם אדישים ואינם מגלים עניין בחומר הנלמד. פעמים רבות לבם של הצעירים נוהה אחר דברים הערבים לשעתם, אך הם חסרי ערך לעתיד. לעתים קרובות הם זונחים בגללם את הלימוד שיסייע להם רבות בחייהם בהווה ובעתיד.
ההוראה "את פתח לו" מציבה בפני המחנכים אתגר רב משמעות. עליהם להרים את המסך ולהראות למתחנכים את ההוד שבערכים, את השלמות המושגת על ידי מילוי המטלות ואת השכר הרב המצפה לכל מי שיחיה את חייו לפי דרך התורה.
"את פתח לו", משמעותו התאמה של תכנים ושל משימות חינוכיות למצבו ולדרגתו של הנער המתחנך.
"את פתח לו" סולל דרך, קורא להאהיב את ערכיה הנצחיים של היהדות על בני תשחורת שעתידם לפניהם, ובעזרת יד מכוונת הם מסוגלים להעפיל אל הפסגה.
"לא אמרתי, אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך"
מול דעות שהתפשטו בדורות האחרונים, לפיהן הלב הוא העיקר, גישת היהדות היא שללא מעשי המצוות אין קיום לתחושות הלב.
בעשר מכות מצרים התבררה לעין כל העובדה, שה' הוא השליט על הטבע. הוא בורא העולם ומנהיגו. את האמונה בה' שגאל את עמו ממצרים נחדיר ללבנו בשעה שמצה ומרור מונחים לפנינו. כאשר נקיים את ציווי הבורא ונשמור על מצוותיו, נזכה לחיות בפועל לאורה של האמונה בה' ובתורתו. העשייה על פרטיה ועל כוונותיה, היא המוסיפה לחיי היהודי את הגוון הייחודי שלהם. היא המבדילה בין דרכו של עם ישראל לדרכן של שאר האומות, אשר אצלן האמונה בה' אינה מתבטאת כלל בחיי המעשה.
נצחיות העם, רעננות דרכו והתקווה המפעמת בלב בניו – כולן תולדות עולם המצוות הן. המצוות הן הקושרות אותנו בקשר בל יינתק לבורא ולבריאה, לנבואה ולגאולה.
"מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו ועתה קירבנו המקום לעבודתו"
אחד הגורמים המסייעים לעבודתו הרוחנית ולקיום המצוות הוא הכרת טובה כלפי הבורא. לנוכח העובדה שהוא מעניק לנו מלוא חופניים טובה וברכה לאורך כל ימי חיינו, אנו משתדלים להביע את תודתנו ע"י עשיית רצונו.
מלבד ההודיה על עצם החיים ועל הטובה החומרית המורעפת עלינו תדיר, אנו מודים גם על הזכות הרוחנית שנפלה בחלקינו לקיים מצוות ולהיות קרובים לה'. זכות זו לא הגיעה אלינו באופן טבעי ומובן מאליו. "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו". תרח, אביו של אברהם אבינו, היה סוחר מצליח באביזרי פולחן ואלילות. הוא היה אחד משריו של נמרוד, זה שהמריד את כל תושבי העולם נגד ה'. התבוננות במקורו של עמינו מגלה שחסד ה' מיוחד חפץ עלינו באותה שעה שבה קירב ה' את אברהם העברי ובחר בו ובזרעו אחריו להיות לו לעם סגולה לנצח.
"ועתה קרבנו המקום (ה') לעבודתו" – על כך אנו מודים תדיר. בליל הסדר קיימת משמעות מיוחדת להודיה זו. לילה זה הוא הזמן המיוחד שבו בחר ה' בעמו והוציאו מעבדות לחרות.
"מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו"
קבלת תרי"ג המצוות, היא בבחינת עול כבד על האדם. אמנם יימצאו יחידים המוכנים לשאת בעול זה, אולם מהו הדבר שיביא עם שלם לידי קבלת עול זה מרצונו? לכן הוצרך עם ישראל להשתעבד תחילה במצרים, לאבד הכל ולהיות בשפל המצב מכל הבחינות. רק לאחר שה' פדה את עמו מבית עבדים, הכירו ישראל שהכל בא מיד ה', והעם הכריז מרצונו: "כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע".
רק עם אשר היה משועבד, ואשר ראה אחרי כן את האותות והמופתים, היד החזקה והזרוע הנטויה, אשר עשה ה' במצרים, יכיר את בוראו בהכרה ברורה ואמונה שלמה. אילו לא היה משתעבד במצרים, לא היה עם ישראל מתייחד בתור "עם לבדד ישכון", הנושא את שם ה'.
מעתה מובן מדוע מציין בעל ההגדה את העובדה ש"מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו", אשר לכאורה אין לעוון זה שייכות ליציאת מצרים. "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו", ואנו צאצאיהם עלולים היינו להיות כמותם. "ועכשיו" – על ידי השעבוד במצרים וגאולתנו משם, "קרבנו המקום לעבודתו". לכן חייבים אנו להודות לה' על שהכשירנו לקבל את התורה, אשר היא טובתנו וטובת האנושות כולה.
מסר זה הם מוסרים בעצם מעשיהם גם לדורות הצועדים בעקבותיהם. אין להתייאש לנוכח כישלון, ואין 'להרים ידיים' לנוכח משימה קשה ומקיפה. מי שיתאמץ ולא יפול ברוחו – יגיע בסופו של דבר יגיע אל המטרה הנכספת. הפסוק: "שבע יפול צדיק – וקם", מגלה שלא זו בלבד שאין להתייאש לנוכח נפילות, אלא שיש לדעת מראש שהן צפויות ומספרן רב. אך סופה של האמת לנצח!
כל אדם עלול ליפול בדרכו אל הפסגה. כל אדם עלול להכשל, אך עליו לדעת שדרך התיקון פתוחה לפניו, ואם יתמיד בדרך זו – סופו לנצח!
"ברוך שומר הבטחתו לישראל"
הקב"ה הודיע לאברהם אבינו שבניו יהיו גרים במשך ארבע מאות שנה, ולאחר מכן הובטח לו שיצאו ברכוש גדול. מהו אותו רכוש גדול? זוהי תורתנו הקדושה. ארבע מאות השנים היו מיועדות להיות תקופת הכנה לקבלת התורה, נמצא שהיתה זו הבטחה שתנאי בצידה: אם יהיו בניו של אברהם אבינו ארבע מאות שנה בגלות, יזכו לקבל את התורה! אם אין התנאי מתקיים, אין המבטיח חייב לקיים את הבטחתו. ומאחר שקיצר הקב"ה את תקופת הגלות למאתיים ועשר שנה, וקיים בכל זאת את הבטחתו ונתן לנו את התורה, אנו משבחים ואומרים: "ברוך שומר הבטחתו".
מדוע קיצר הקב"ה את תקופת שהותם של ישראל במצרים למאתיים ועשר שנים? אבותינו לפני יציאת מצרים היו שקועים בטומאת עבודה זרה עד שגם בהיותם במדבר עשו "תבנית שור אוכל עשב" (תהלים ק"ו, כ'). אמנם עדיין היו גדורים בגילוי עריות ולא התערבו במצרים. לו, חלילה, היו יורדים גם לטומאה זו, שוב לא היתה להם תקומה ולא היו ראויים יותר להגאל. לו היו מתעכבים עוד זמן מה, היו שוקעים בתכלית הטומאה. הקב"ה חישב את הקץ שאם ישהו שם יותר, לא יהיו ראויים להגאל ושוב לא יוכל לקיים את הבטחתו לאברהם אבינו "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול".
"והיא שעמדה לאבותינו ולנו"
בתולדות עם ישראל רוויי הסבל, היו סכנות אשר עטו עלינו להכחידנו מעל פני האדמה: כליון הגוף ואובדן הנפש. פרעה רצה לשעבד את גופם של ישראל, לעשותם לעם עבדים. המן רצה להכחיד את זכרנו מעל פני האדמה. לעומתם גזר אנטיוכוס גזירת שמד. סכנות אלו, לשני סוגיהן, חזרו ונשנו בכל תקופות גלותנו. אויבינו מנסים להשמידנו, וידידים מדומים הנראים כדורשי טובתנו, מבקשים להטמיענו בין האומות. לעומת זאת, תפקידו הנעלה של עם ישראל הוא להביא את האנושות לידי הכרה בבורא יתברך. על כן לא יתן ה' לכלותנו, וגם לא יניחנו להטמע בין האומות.
אנו נושאים, איפוא, את כוס הישועות ומכריזים: "והיא" – תעודתנו זו היא שעמדה לאבותינו ולנו, ובעבורה לא נתן ה' לכלותינו.
תורת ה' היא שרוממתנו מכל עמי תבל והעניקה לנו חיי נצח. דבר זה נרמז בראשי התיבות של המילה "והיא". "ו" – כנגד ששה סדרי משנה, שהם התורה שבע"פ. "ה'" – חמשה חומשי תורה שבכתב. "י" – עשרת הדברות, הכוללים את יסודותיהם המוסריים של חיינו, "א" כנגד – הקב"ה, שהוא יחידו של עולם.
כאשר נקיים את האמור בתורה שבכתב, על פי מה שנמסר לנו בתורה שבע"פ, כאשר עשרת הדברות ינחו אותנו בכל מעשינו, ונדבק בה' אלוקינו, לא יוכלו שונאינו להרע לנו, כי ה' יצילנו מידם.
נתבונן נא בתולדותיהם של אומות העולם. עם קטן מתפתח באמצעות מלחמות תדירות למעצמה רבת ממדים. לאחר זאת מתנוון העם מחמת עושרו וגדולתו, רוח לחימתו פגה, והוא נופל בידי אומה אחרת. אולם עם ישראל דרוך תמיד לקרב, כי בכל דור ודור עומדים עליו לכלותו. לא כלי משחית הם כלי מלחמתו: "אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' אלוקינו נזכיר". אם שבים אנו אל ה' בכל ליבנו, הצלתנו בטוחה. מלחמה מתמדת זו וההצלה שבעקבותיה, אינם נותנים לנו לשקוע במעמקי החטא.
מהו הדבר שמגביר את אויבינו, ונותן להם כח לקום עלינו? זהו החטא! אולם אחר התגברות האויב באה תמיד התשובה לה', ושוב ניצל עם ישראל. על כן אנו מכריזים: "והיא שעמדה לאבותינו ולנו: שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקב"ה מצילנו מידם".
אתה, המסב לסדר עם בני ביתך, שנן היטב לבניך כי אין מקרה בעולם! בכל מקרה והתרחשות, שומה עלינו לראות את יד ה'! נתבונן נא, כי בכל הירידות והצרות, ה' איתנו, וכל הגלים והמשברים העוברים על האדם בימי חלדו, הכנה הם לאושר הנצחי.
"ויגר שם" – מלמד שלא ירד יעקב אבינו להשתקע במצרים אלא לגור שם"
יעקב אבינו בא למצרים בהיותו בן מאה ושלשים שנה, ובילה בה את שארית ימיו. בניו ובני בניו שהו במצרים מאתיים ועשר שנים.
למרות השנים הארוכות, שינה הכתוב ואמר: "ויגר שם" ולא "וישב שם". לומדים אנו, שיעקב אבינו ירד כדי לגור שם בלבד ולא להשתקע, וגם רצה שצאצאיו לא יראו במצרים את מקומם הקבוע, ולנגד עיניהם תעמוד תמיד הבטחתו של הקב"ה: "אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה" (בראשית מ"ו, ד'). כהוכחה לפירושו מביא בעל ההגדה את הפסוק: "ויאמרו אל פרעה לגור בארץ באנו ועתה ישבו נא עבדיך בארץ גושן" (בראשית מ"ז, ד').
בני ישראל אמנם ציפו לקיום ההבטחה של ברית בין הבתרים: "ודור רביעי ישובו הנה" (בראשית ט"ו, ט"ז), אולם יחד עם זאת הם גם "ישבו" בארץ מצרים, קיבלו עליהם את כל החובות של אזרחי הארץ, היו שותפים לשמחתם ולצרתם של יושבי הארץ, וביקשו את טובת הארץ אשר גרו בה. לכן אמרו בני יעקב לפרעה: "לגור בארץ באנו" – אמנם רואים אנו את שהותנו במצרים כזמנית בלבד, אך בזמן היותנו בה "ישבו נא עבדיך" נחשב כתושבים ונמלא את חובותנו כלפי מושלי הארץ, כשאר תושבי מצרים.
כזו צריכה להיות הנהגתנו גם בכל ארצות פזורנו. שהותנו בארצות אלו היא ארעית. מחכים אנו ליום בו נבוא לציון ברינה ושמחת עולם על ראשנו. אך יחד עם זאת ממלאים אנו את חובתנו כלפי הארץ אשר משמשת לנו לאכסניה, ודורשים אנו את שלומה, כמאמר הנביא: "ודרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה והתפללו בעדה אל ה', כי בשלומה יהיה לכם שלום" (ירמיהו כ"ט, ז'). אך שקר עונים בנו שונאינו, אשר דיברו לאמור: "לא יוכל היהודי להיות נאמן לארצו, באשר מצפה הוא ליום בו יצא חוטר מגזע ישי וימלוך מלך מבית דוד".
"ויהי שם לגוי גדול עצום ורב"
התהוותו של עם ישראל שונה מבחינה היסטורית מהתהוותו של כל עם אחר. תהליך הווצרותו של כל עם מתבסס על מגורים בארץ משותפת, על קשר עם המולדת ועל התחושה שהעם נמצא בביתו שלו.
למרבית הפלא, עם ישראל נוצר בגלות בארץ מצרים, בעת שהיו בניו משועבדים בעבודת פרך.
ללמדך, שמולדתו האמיתית של העם אינה ארץ ישראל, אלא התורה, אותה מורשת רוחנית המלווה אותנו מאז היותנו לעם. לא לשווא מכונה התורה 'המולדת המטלטלת' של העם.
אין ספק שארצנו מהווה יסוד מרכזי וחשוב מאוד בין כל היסודות המייחדים את עם ישראל, ואולם, חשוב להדגיש שהיא אינה יסוד יחיד. הראיה המרכזית לכך היא עובדה, שאין לה אח רע בתולדות העמים. במשך אלפיים שנה היה עם ישראל מנותק מארצו, ובכל זאת, למרות הרדיפות, למרות גזרות השמד והנגישות, המשיך העם להתקיים! הוא חי כל אותה עת ב'מולדתו', באותה 'מולדת מטלטלת' שליוותה אותו לכל מקום. היא זו שאיחדה את בני העם סביבה, והיא זו שהקנתה להם את התכנים המיוחדים לבני האומה.
"ויהיו שם לגוי, מלמד שהיו ישראל מצויינים שם"
פרוש המילה "מצויינים", שהיה ניכר ההבדל ביניהם לבין המצרים. הם לא התערבו בין המצרים ובלטו בייחודם. לבושם היה אחר, ואף שמותיהם ולשונם היו שונים.
פרט משמעותי זה מלווה את עם ישראל לאורך כל שנותיו. למרבית הפלא, כל הנסיונות שנעשו על ידי יהודים בכל התקופות להתערות בעמים השונים, נידונו לכישלון. אמנם היו הצלחות זמניות, אך המאזן הכללי הראה תמיד, שההתקרבות לאומות היתה הרת אסון.
דוגמה מצמררת היא תקופת השואה. אל הכבשנים והמשרפות נלקחו יהודים עבדקנים, שניכר לעין כל שיהודים הם, יחד עם יהודים מתבוללים שרק אחד מאבות אבותיהם היה יהודי. הגויים מזהים כמעט תמיד מיהו יהודי, ופעמים רבות אף מזכירים לו זאת בדרכים בלתי נעימות.
מול הדעה המנסה לטעון, שאין כל הבדל בין עם לעם, ניצב הגורל היהודי, השונה כל כך מגורלם של שאר העמים. כיום יש לנו מסגרות חיים מקובלות: העם חי בארצו, מדבר בשפתו, יש לו שלטון עצמאי וריבונות מלאה – ולמרות כל אלו איננו מצליחים להתערות במשפחת העמים. עדיין נותרנו "עם לבדד ישכון".
"גדול ועצום, כמו שנאמר: 'ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד, ותמלא הארץ אותם'"
בני ישראל התרבו בארץ מצרים למרות הנגישות והשעבוד. העם התרבה בניגוד לכל היגיון ולמרות כל המזימות לפגוע בגידולו הטבעי.
הכלל: "ויהי כאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ", היה קיים לאורך כל ההיסטוריה של עם ישראל. בני העם אינם חיים את חייהם בהתאם לאילוצים כלכליים או תכתיבים של העולם הסובב. הנאמנים לדרך התורה מצוותיה רואים בהקמת בתים רבים, הנאמנים לדרכו הייחודית של העם, הגשמת ייעוד גדול.
הריבוי הטבעי המבורך נחשב לגולת הכותרת בדרכו של העם. משפחה ברוכת ילדים – ברוכה היא. דרך אמת זו היתה דרכו של עמנו מאז ומתמיד ובזכותה נזכה לגאולה השלמה.
"וירעו אותו המצרים, כמו שנאמר: "הבה נתחכמה לו פן ירבה"
לדאבון לב, סיטואציה זו חזרה על עצמה לאורך כל שנות הגלות. מלכים רבים ושליטים למיניהם התחבטו בבעיה היהודית. במשך הגלות הגיעו היהודים לארצות רבות וכמעט בכל מקום המצאם התנהלו דיונים על אודותיהם. השליטים חרשו מזימות כיצד לנצלם, ולעתים אף כיצד לגרשם או לאבדם.
השליט הראשון שבחר בדרך זו היה פרעה מלך מצרים, אשר הקים מערכת ניצול מחפירה, שהעבידה את היהודים ומצצה את לשד דמם ועצמותיהם. פרעה התנכל להם ללא הרף בשיטות מתוכחמות ואכזריות.
רבים ממלכי תבל ומנהיגיה היו תלמידיו של פרעה ביודעין או שלא ביודעין. ועם ישראל קיווה תמיד שנס יציאת מצרים יחזור ויתרחש, והעם יצא מאפלה לאור גדול, ומשעבוד לגאולה.
"ויענונו" – כמו שנאמר "וישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסבלותם, ויבן ערי מסכנות לפרעה את פתם ואת רעמסס"
שתיים היו טענות השקר שבדו המצרים כלפי ישראל: א. התעשרות בלתי הוגנת על חשבון העם המצרי, ב. בגידה. כנגדם אחזו המצרים בשני אמצעים: א. "וישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסבלותם" – הוטל עליהם מס שמטרתו היתה לרוששם מנכסיהם ולהחזיר על ידי כך את ה"הון היהודי" לידיים מצריות, ב. "ויבן ערי מסכנות לפרעה את פתום ואת רעמסס". על בני ישראל ה"בוגדים" מוטל היה להוכיח מעתה את נאמנותם למלך מצרים ולעמו, על ידי השתתפות פעילה בבניית ערי מסכנות לפרעה. גביית המיסים נמסרה בידי "שרי מסים" – אנשים חסרי מצפון, אשר בוודאי לא בחלו בשום אמצעי כדי לעשוק את בני ישראל מממונם ולמצוץ את דמם.
המצרים זממו לזרוע שנאה ופירוד בתוך בני ישראל, על ידי פיצולו של העם לשני מעמדות. תשלום המס, היה גם כעין כופר, אשר פטר את בעליו מהשתתפות בבניית ערי המסכנות.
אולם תקוותם התנפצה אל סלע האחדות, אשר שררה בין בני ישראל גם בתנאי העבדות. למרות תהליכים אלו שהיו מנוונים ומשחיתים את אופיו של כל עם אחר, בני ישראל נותרו "עם אחד", כפי שמתברר לנו מן הכתוב, הנוקט בתיאור השעבוד בלשון יחיד: "וישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסבלותם, ויבן ערי מסכנות לפרעה". רגש האחדות היה כח מושרש בליבם. גם שוטרי בני ישראל, לא ניצלו את מעמדם, אלא אדרבה: "ויוכו שוטרי בני ישראל אשר שמו עליהם נוגשי פרעה לאמור, מדוע לא כליתם חוקכם ללבון כתמול שלשום, גם תמול גם היום" (שמות ה', י"ד). כאן התגלו מידות הנפש האצילות של בני אברהם, יצחק ויעקב, אשר דווקא בעומק השעבוד, ב"כור הברזל" המצרי, גילו אצילות ורוחב לב.
חשבונותיהם של המצרים סוכלו! לא עבדים מנוונים ואכולי שנאה ומשטמה עמדו לפניהם, אלא בני אדם אשר על אף כל מאמצי הדיכוי נשארו בני חורין בנפשם!
"ונצעק אל ה' אלקי אבותינו וישמע ה' את קולנו"
תהליך הגאולה החל בעיקרו כאשר בני ישראל פנו בתפילה ובזעקה אל ה', וביקשו מעומק ליבם שה' יושיעם מצרתם. אמנם ה' מכיר תמיד את תחושותיו של האדם ואת הגיגי לבו, אולם כלל גדול נקבע במהלך הבריאה החל מתחילתה. כלל זה קובע שיש בכוחה של תפילה לקשר את האדם לבורא ולפעול גדולות ונצורות.
לאורך תקופה ארוכה, בעת השעבוד במצרים, מחשבותיהם של בני ישראל היו אף הן משועבדות לפרעה. הוא ונוגשיו המצרים לא הניחו רגע פנוי למחשבה עצמית. לאורך כל אותן שנים לא זעק העם אל ה'. רק לקראת התקרבות הקץ, עם הופעתו של משה רבנו לפני העם ולפני פרעה, החל העם לצעוק לנוכח הסבל, העבדות והעינויים. ואמנם הפניה אל ה' הועילה: "וישמע ה' אל קולנו".
הדברים אמורים כלפי כל דור וכלפי כל אדם. בכל עת ובכל שעה ניתן לפנות לה' בורא שמים וארץ, המאזין במרומים לתפילותינו. עלינו לדעת כי אין תפילה השבה ריקם. כל תפילה פועלת במידה גדושה או מחוקה, מיד או לעתיד לבוא, וכבר נאמר בספר תהלים: "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת".
"ויוציאנו ה' ממצרים, לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף, ולא על ידי שליח, אלא הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו"
פעם אחרי פעם הטיח העם היוצא ממצרים כלפי מנהיגיו, משה ואהרן, את האשמה על דבר הוצאתם ממצרים נגד רצונם: "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר, מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים?" (שמות י"ד, י"א) טענות שחזרו ונשנו מדי פעם, בצורות שונות. מה היה הגורם לטענה זו, אשר כמוה כהכחשת מציאות שראו העם במו עיניהם? מציאות שבה ה' בכבודו ובעצמו הוציאם מבית עבדים?
הטענה באה לחפות על השאיפה הנסתרת להשאר במצרים, שאיפה אשר קיננה עדיין בלב רבים מבני ישראל. אמנם העם השתוקק להשתחרר מהעול הכבד של עבדות מצרים. אולם תשוקה זו לא היתה זהה עם רצונם לעזיבת ארץ מכורתם הנוכחית, מצרים. תקוותם היתה כי יבוא יום ויוכלו לשבת במנוחה בארץ זו.
עזיבת היהודים באה כמהלומה בלתי צפויה: "ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ, כי אמרו כולנו מתים" (שמות י"ב, ל"ג). הם נטו לראות ביציאה זו תכנית של מנהיגם, משה רבינו, מאשר את עצת ה'. עד מתי חשבו כך? עד שבאו לים סוף, וראו את ידו הגדולה של הקב"ה בקריעת הים, ואז: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (שמות י"ד, ל"א). רק אז האמינו בה' ובשליחותו האלוקית של משה רבינו.
כדי לשרש טעות זו, פתח הקב"ה בהתגלותו לעמו בהר סיני: "אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" (שמות כ', ב').
לנוכח אפשרותה של טעות זו, מלמדת אותנו התורה: "ויוציאנו ה' ממצרים", ובעל ההגדה מוסיף לבאר: "לא על ידי מלאך, ולא על ידי שרף" – לא על ידי תופעות הבריאה, אשר מופיעות, כרגיל, בשליחות הקב"ה. רק הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו הוא זה שהוציאם ממצרים.
במשך אלפי השנים שעברו מאז יציאת מצרים, נוכח עם ישראל פעם אחר פעם, כי כל המאורעות שפקדוהו, הן בחיי הפרט והן בחיי הכלל, כולם, כעצם יציאתו ממצרים, מאת ה' הם! לולא כן, במה היה שונה גורלנו מגורל יתר האומות שאבד זכרם?
"כמה מעלות טובות למקום עלינו"
פיוט זה מתחיל במילים: "אילו הוציאנו ממצרים…" ומסתיים במילים: "אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה".
קיים קשר בל יינתק בין יציאת מצרים לנתינת התורה בהר סיני. למעשה, מדובר במהלך אחד. עם ישראל יצא מעבדות מצרים ונעשה בן חורין, כדי לקבל את התורה ולהפוך לעמו של ה', נותן התורה.
מעמד הר סיני היה מעמד כביר. מעמד נשגב זה היה שיאה של יציאת מצרים והטביע את חותמו עליה. שחרור עמים, חירות והסרת כבלי שעבוד היו מנת חלקם של עמים נוספים לאורך ההיסטוריה האנושית. אולם שחרור שהביא לקבלת התורה, לכניסה לעולם רוחני נשגב – ייחודי הוא לעמנו.
שבעה שבועות לאחר שיצאו בני ישראל ממצרים עמדו בני ישראל למרגלות הר סיני והכריזו: "נעשה ונשמע". במילים אלו עמד העם על סודה של עבודת ה', נתגלה להם הרז הידוע למלאכי השרת. הכרזה זו היא שיאה של יציאת מצרים והלוז הפנימי שלה.
"פסח שהיו אבותינו אוכלין בזמן שבית המקדש קיים, על שום מה? על שום שפסח הקדוש ברוך הוא על בתי אבותינו במצרים"
בשל רוח ההקרבה שגילה העם בקיום מצוה זו, נמצא העם ראוי לגאולה ולחירות. שכן לקיחת השה, אלהי מצרים, לקרבן פסח, הצריכה אומץ רב.
"משכו וקחו לכם צאן" (שמות י"ב, כ"א). משכו ידיכם מן העבודה הזרה והדבקו במצוות. כך קרא משה לישראל. העובדה, שישראל לבשו אומץ לב להישמע לקריאה זו, היא שחרצה את גורל ישראל. אין אפשרות לפסוח על שתי הסעיפים ולעבוד גם לה' וגם לאלוהי האופנה. רק מי שמשליך את הללו מאחורי גוו, יקנה את הסגולה לציית לה'. לכן, אם רוצה אדם במרוצת הדורות לנהוג בהקרבה עצמית בדומה לזו של האבות, צריך הוא תחילה לפרוש מאלילי הזמן ולעקוד אותם לעיני הסוגדים להם.
האלילים, שהמצרים הקדומים סגדו להם והאלוהים שבני זמננו מכרכרים סביבם, את כל אלה מקריב היהודי לאלוקיו. רק לאחר שאותם אלילים יכרעו, יבוא השלום בקרב בני האדם. תודעה מעניקת ניחומים זו, המחישו קדמוני אומתנו בכך שאת קרבן אלילי הזמן הכבולים הם קשרו לכרעי המיטה דווקא. האלילים המותרים מכבליהם, הופכים את ערש מנוחתנו למרבץ של טירדה ודאגה. אולם, כדי שערשי משכבותינו ישכינו בנו מנוחת אמת ומרגוע, אין ערובה טובה מן הכבלים, שנכבול בהם את תאוות ההנאות והבצע.
קרבן הפסח נשחט, דמו ניתן על המזוזות ועל המשקוף, ובשרו נאכל בחוג המשפחתי, בעוד שבחוץ התחוללה מכת בכורות.
זכרונה של התערבות אלוקית מופלאה זו, בגורל חיינו, היא היא המעצבת את ליל הפסח שלנו כ"ליל שימורים". לילה המסמל את נטירת ה', הנטויה גם כיום על בתי ישראל.
אם אמנם ישנו בכלל במרוצת הימים רגע קט, המעיד בוודאות כי ה' אכן הציל את בתינו, הרי זהו ליל הסדר!
באמצעות מצוות קרבן פסח העניק לנו ה' בשעת לידתנו הלאומית ליווי למסענו הקשה, הוא העניק את הבית היהודי. מחמד זה, שהוגש לנו בחסדי ה', חוגג בשעות זכרון אלה לגאולתנו הקדמונית את נצחונותיו המפוארים ביותר. אין גם אחד הרוצה להיפקד ממסיבת המשפחה, הנמנית על זבח הפסח.
הלילה האחרון שעשו אבותינו ואמהותינו במצרים, לאחר שעבוד של מאות בשנים, ייחד את כולם בסעודת מצווה גדולה. בכל הבתים היהודיים היה השולחן ערוך. כעבדים וכשפחות הסבו לשולחן, וכאנשים בני חורין קמו ממנו ויצאו לחירות. איש מהנושעים לא הותר לצאת מהבית עד לשעת הבוקר שנקבעה. איש לא ידע מה מתחולל בחוץ, בקרב הנוגשים המצריים. ככל שיגדל בעינינו נס גאולת מצרים, אין ספק שהיה נראה גדול יותר לעיני הפדויים והנושעים עצמם. לאחר שדורות נאנקו בעוני שאין דומה לו, נשלחו משה ואהרן לחלץ את המעונים. תשע פעמים שודדו מערכות הטבע המקיף, כדי להתייצב בעוז לימין העבדים הנקלים, ודווקא כאשר נערכים האומללים רפי הידיים לחג, בעוד הם חוגגים בחצות הלילה, ניתנה להם בהיסח הדעת ובאין נקיפת אצבע מצידם, חרותם המיוחלת.
"מרור זה שאנו אוכלים על שום מה, על שום שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים"
מצוות ליל הסדר מסייעות מאד לאדם לטפח את מידת הכרת הטובה שבלבו. משל לאדם שהיה זקוק באופן נואש להלוואה, אולם רק לאחר טירחה ארוכה וקשה מאד, הצליח להשיג את מבוקשו. אין ספק שאדם זה חש כלפי המלווה מידה גדושה של הכרת טובה. אולם הרגשה זו חיה בלבו רק כל עוד חיה בלבו התחושה הקשה של חיפוש ההלוואה והאכזבות הקשות שנחל בעת חיפוש זה.
בליל הסדר אנו מניחים לפנינו מרור המסמל את הקושי הגדול של שעבוד מצרים. "על שום שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים", כל עוד נחוש במרירות זו, כל עוד יחיו לנגד עינינו אימי השעבוד מחד, ונסי ההצלה מאידך, יהיה ליבנו מלא בהכרת תודה לבורא שהוציא את אבותינו ממצרים והפך אותם מעם של עבדים נרצעים לעם בן חורין.
רדיפת היהודים הראשונה, המצרית, חיסנה את רוח העם היהודי בפני כל המשיסות שבאו בעקבותיה. הורתו ולידתו של העם היו בתנאי משיסה שאין דוגמתה, ועל כן הוא המשיך ושרד אחרי כל יתר המשיסות, ויכול היה לכולן.
בכל הזמנים, ניצבים היו אלו לעומת אלו: חדלון האונים המוחלט של היהודי מזה, ומשטמת הרצח, המזויינת במיטב האומנות והזרוע המדינית, מאידך. ויד ה', הנאדרת בכח, ניצבת בתווך, מרוממת את הנרדפים לחרות, ומטילה את השוסים עזי הפנים לנשיית האבדון.
זכרון רדיפת היהודים הראשונה במצרים ותוצאותיה המופלאות, מפיחים ביהודי המתפלל יום יום, גם לאחר אלפי שנים, אמונה ללא סייג בקב"ה. שהרי מהם הוא לומד לדעת, כי אין עוד שאלה ומשאלה, שלא יוכל לההין ולצפות למילויין מידי הקב"ה, וזאת מעצם העובדה הפשוטה, שיד ה' האדירה העלתה כבר ישועות גדולות מאלה, בשעה שנשתלחה לגאול את ישראל ממצרים.
שנה שנה, בשעה שקרן שמש האביב פורצת את חישוקי הכפור שבהם אסר החורף את חיי הטבע, ושוב ילבלבו עצי השלכת, חוגג עם ישראל את זכרון אותו זמן בו התירה אהבת ה' את האזיקים ששנאת היהודים חישלה אותם. זכרון זה, הוא שסעד את כל חוליות העם, הפזורות על פני מרחבי תבל, בכל עידן ועידנים, עד שלא אחד בלבד, אלא בכל דור ודור עמדו עליו לכלותו, והקב"ה הצילו מידם. לפיכך, יש בתולדות רדיפת היהודים הראשונה הזו, עניין אקטואלי מיוחד גם לנכדים בדור האחרון, ולא רק כפרט בדברי הימים. קורות אלה יפזזו לעיניהם כשביבי נוגה, כמגדלור המיתמר בצפונות העבר, ואלומות אורו שלוחות להאיר ולהבהיר את ההווה הנוכחי.
"לפיכך אנחנו חייבים להודות, להלל, לשבח, לפאר, לרומם, להדר, לברך, לעלה ולקלס למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו"
לא אחת ניתן לשמוע מאנשים שונים את הטענה שה' לא ממלא את משאלות ליבם. חלק מהם אף מוסיפים, שהם משתדלים לקיים מצוות ולהתפלל לה', ואילו משמים, כביכול, לא עונים להם.
תשובות רבות ניתן להשיב לטיעון זה, אולם דומה שהתשובה הבסיסית היא שאותם אנשים לא למדו לשייך לה' את כל הטובות שהוא מרעיף עליהם ללא הרף בכל רגע מימי חייהם.
החיים עצמם הינם המתנה הגדולה ביותר עלי אדמות. כל פרט בחיים, כולל היכולת לנשום אויר ולפקוח עיניים, ניתן לנו כמתנת חסד ממרומים. אדם החי את סדר חייו התקין והשגרתי, אינו חש בדרך כלל בהטבה זו. רק כאשר חס וחלילה משתבשת אחת ממערכות החיים הבריאותית, המשפחתית או הכלכלית, אנו מסוגלים לחוש בבירור רב שעד כה סייעו לנו באופן תמידי.
"לפיכך אנחנו חייבים להודות", תחושה זו אודות ההרעפה הבלתי פוסקת של שפע רב הניתן ביד רחבה על ידי ה', מחייבת הודאה תמידית מעומק לב.
"שובה ה' את שביתנו כאפיקים בנגב"
('שיר המעלות' לפני ברכת המזון)
דומה, שאדם אשר ראה במו עיניו שיטפון הנוצר ממי גשמים באחד מאפיקי הנגב, לא ישכח מחזה זה לעולם. אך לפני שעות מועטות היה המקום יבש לחלוטין כמדבר, ולפתע, זרמי מים אדירים שוצפים, קוצפים בשאון, וגורפים את כל הניצב בדרכם. המפנה הוא פתאומי והעוצמה בלתי נתפסת.
דוד המלך פונה לה' ב'שיר המעלות' ומבקש שגאולת ישראל תבוא בדרך זו. אף שזמן קצר לפני כן יהיה מצבם קשה, וכל מוצא לא ייראה באופק, לפתע יזרח עליהם אור הגאולה, היא תבוא ותקיף עולם ומלואו. נחשולים בלתי פוסקים של יהודי התפוצות יגיעו אל שערי ארץ הקודש. בזמן קצר תיהפך הקערה על פיה, וכל המצב ישתנה. המהפך יהיה אדיר, ופתאומיות המאורעות ועוצמתם יהיו בלתי נתפסים בשכל אנוש.
המקור לתקווה שפעמה בלבבות לאורכה של הגלות הדוויה, היה במילותיו של פסוק זה ודומיו. העם האמין באמונה שלמה, שאף שזה אלפי שנים הוא נתון למרמס קלגסים, לפתע יבוא יום שהכל ישתנה בו לטובה, ופעמי הגאולה המתקרבים ידמו בהופעתם לאפיקי הנגב השוצפים.
"הללו את ה' כל גויים, שבחוהו כל האומים, כי גבר עלינו חסדו"
על פסוקים אלו הלקוחים מספר התהלים, נשאלה שאלה מפורסמת, שתשובתה המחכימה בצדה.
השאלה היא, מדוע דווקא הגויים, ולא היהודים, צריכים להודות לה' על העובדה שה' היטה את חסדו לעם ישראל והציל אותו.
התשובה מזכירה עובדה האקטואלית בכל דור ודור: גויים רבים זוממים להרע לישראל, אולם זממם אינו יוצא אל הפועל מפאת סיבות שונות. ה' מפיר את עצתם. לעתים מתברר שהתכנון היה לקוי, ויש שהביצוע היה כושל או שפרט כלשהו השתבש לפתע.
רבות מהמזימות הללו לא יתפרסמו לעולם. לעתים קרובות היהודים לא ידעו כלל שהם ניצלו מאסון, וממילא לא ידעו שעליהם להודות על נס ההצלה.
הגויים, שונאי ישראל, אלו שהופרה עצתם, הם הרואים עין בעין שה' מגן על עמו ישראל. רק בידם מצויה 'הרשימה המלאה' של הנסים שחולל ה' לעמו. רק הם מסוגלים להודות הודאה מלאה על כך, ולכן. דוד המלך קורא להם: "הללו את ה' כל גויים… כי גבר עלינו (על עם ישראל) חסדו…"
"זכר למקדש כהלל. כן עשה הלל בזמן שבית המקדש היה קיים"
מבחינה רוחנית עם ישראל חי כיום בתקופה הרחוקה מלהחשב כאידיאלית. אחד הגורמים המרכזיים למצבו הירוד של עמנו הוא חסרונו של בית המקדש.
בתקופה שבית המקדש עמד על תילו, נשאה עבודתנו הרוחנית אופי מרומם ביותר. השכינה שרתה על העם כולו, והכל חשו בקרבה רוחנית זו.
משנחרב בית המקדש, פסק השפע הרוחני שירד ממרומים, ונוצר חיץ מסויים בין ה' לבין עולמו.
בד בבד עם התפילות לבואה של הגאולה השלמה, בד בבד עם הציפייה המתמשכת השוכנת בלבבות, אנו מקיימים מצוות שונות 'זכר למקדש'. באמצעותן אנו מעמיקים את הקשר הפנימי עם הגאולה ומייחלים שתתקבל תפילת הדורות: "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים".
"השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין"
השנה אנו עבדים, בשנה הבאה נהיה בני חורין (תרגום)
אחת הנקודות המאפיינות את עם ישראל היא התקווה לעתיד טוב יותר. כידוע, עברו על העם מאורעות קשים ומדכאים מאוד. לאורך כל הדורות לא היתה אומה שפקדו אותה צרות רבות כל כך.
אך למרבית הפלא, למרות הכל, מעולם לא נגוזה התקווה מלב היהודים. בתוך מעמקי השעבוד והעבדות הם קיוו שבקרוב ייגאלו ויהיו לבני חורין. במעמקי השאול הם ציפו לאור השחר שיפציע בקרוב במזרח.
יסודה של תקווה זו – בשעבוד מצרים ובגאולה ממצרים. למראית עין נראה המצב חסר סיכוי, לא נראתה כל תקווה לשינוי המצב. בן תמותה לא יכל לצפות בגאולה הממשמשת ובאה. והנה, למרות כל התחזיות השחורות, בקע אור הגאולה במלוא יפעתו. העם הפך לבן חורין ויצא ביד רמה מבית עבדים.
ממאורע זה אנו דולים מלוא חופניים תקווה. תמיד, גם בהיותנו נתונים למרמס תחת מגפיו של הקלגס, תקוות הגאולה ממלאת את לבנו, וכביכול כבר שומעים אנו את פעמי הגאולה.
"ובכן, ויהי בחצי הלילה"
הלילה, על החושך והאפלה השוררים בו, אינו נחשב בדרך כלל לזמן של 'גילוי פנים' – לזמן שההצלחה מאירה בו פניה. הלילה, זמן הסתר הוא. הגלות נמשלה ללילה, אך בפזמון זה מוכח שאין הדבר כן. חלק ניכר מהצלתו של עם ישראל החלה דווקא בשעות החושך. ולא זו בלבד, אלא שדווקא בחצי הלילה, בזמן המסמל את שיא החשכה, חולל הבורא נסים גדולים לעמו ישראל. החל מהנסים שאירעו לאברהם אבינו וליעקב אבינו, וכלה בנסים שארעו בתקופת גלות בבל. בנסים אלו היה אמצע הלילה – זמן הצלה ופדות לעם ישראל.
מאורעות אלו מגבירים את ציפייתנו לגאולה השלמה, לבנין ירושלים ולבניינו המחודש של בית המקדש. ואכן, אנו מסיימים את הפזמון בתחינה מעומק לב: "שומרים הפקד לעירך כל היום וכל הלילה. תאיר כיום חשכת לילה. ויהי בחצי הלילה".
בחשכת הגלות אנו מצפים לאור שייבקע במהרה, כאשר יאיר אורו של שחר הגאולה.
"ובכן ויהי בחצי הלילה"
הפיוט מעלה על נס את החסדים המיוחדים שהרעיף ה' על עמו ישראל בחצות לילה.
דוד המלך, נעים זמירות ישראל, כותב בספר תהלים (קי"ט, ס"ב): "חצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקך". כל ימיו היה דוד המלך מתעורר משנתו בשעת חצות ומעביר לנגד עיניו את אשר אירע לעם ישראל מראשית תולדותיו: הצלת שרה מיד פרעה ולאחר מכן יציאת בני ישראל ממצרים שלוותה באותות ובמפתים. לאחר דורות אירעה מפלת סנחריב, מלך אשור בחצי הלילה. בכל אלו היו מחד משפט לפרעה, למצרים, לסנחריב ועוד ומאידך, וצדקה – לשרה אמנו ולעם ישראל. על "משפטי צדקך" ועל השגחתו הפרטית המיוחדת של ה' היה דוד מודה לה' תדיר.
אף אנו בליל הסדר מודים לה' ומפרטים את הטובה, ההצלה והברכה שנשלחו ממרומים למען הצלתנו ופדות נפשנו באותה שעה מיוחדת, שעת "חצי הלילה".
"לשנה הבאה בירושלים"
ביטוי זה השגור בפינו, כוונתו לאו דווקא לירושלים של ימינו, לרחובותיה ולבנייניה. הכוונה היא לירושלים עיר הנצח, זו שבית המקדש בנוי בתוכה, ועולי רגל מציפים את מבואותיה.
קיים קשר ישיר בין גאולת מצרים לבין הגאולה השלמה שכל לב יהודי מייחל לבואה. ביציאה ממצרים החל העם לצעוד את צעדיו הראשונים כעם בן חורין, עם העומד לקבל את התורה בהר סיני ולחיות לאורה. אולם צעדים חשובים נוספים נכונו לנו בעתיד. הצעד המשמעותי ביותר נכון לנו בזמן הגאולה השלמה. באותה שעה יגיע העולם כולו לתיקונו השלם, עם ישראל יהווה דוגמה לחיקוי, הכל יעריצוהו על מעלותיו הרוחניות. השלום ישרור בעולם כולו, וכל באי עולם ינהרו אל הר בית ה' כדי ללמוד לחיות לפי דרך החיים שהתווה הבורא לברואיו, ככל הכתוב בתורת ישראל.
"חסל סידור פסח כהלכתו, ככל משפטו וחוקתו, כאשר זכינו לסדר אותו, כן נזכה לעשותו"
חלק ממצוות 'ליל הסדר' שאנו מקיימים כיום, הינו למעשה 'זכר למקדש', זכר לימים שבית המקדש עמד בהם על תילו, העם כולו עלה לרגל, ועל גבי המזבח הוקרבו קרבנות ה'.
באותה עת הוקרב קרבן פסח. המעמד היה מרומם, מלא שמחה והודיה לה' שגאלנו מעבדות לחירות.
כיום, אנו חסרים כל זאת, ואנו עושים רק זכר לכך, אולם תפילתנו היא, שכשם שזכינו לערוך את 'ליל הסדר' בביתנו, כן נזכה בקרוב לחוג חג זה בבית המקדש בירושלים הבנויה.
התקווה המפעמת בלבבות, קיימת תמיד, אולם היא מתחזקת ומתגברת ביתר שאת בזמנים מיוחדים – בימי חג ומועד או בימי אבלות וחורבן. בזמנים אלו גוברת הכמיהה לימים שנזכה בהם לשמוע את קול שופרו של משיח המבשר על בוא הגואל.