בטבע אין חדגוניות. הטבע בנוי על מחזוריות, פועם בו ריתמוס בלתי פוסק.
הקצב התמידי של יום ולילה, גאות ושפל, מילוי הירח וחסרונו, התחדשותם של תאי הגוף, מחזור הדם בגוף האדם, קצב השאיפה והנשיפה של הנשימה ועוד.
בריתמוס טבעי זה כרוכה תופעת ההתחדשות: התחדשות האויר על ידי הצמחים, התחדשות הדם והיטהרותו על ידי הלב וכדומה.
נפרט את התופעה האחרונה. עם זרימת הדם באברי הגוף מתהווה בו פסולת, החלק הבלתי חיוני שבדם. פסולת זו חוזרת אל הלב, ובו היא מסתננת (באמצעות הראות) ונטהרת. הלב מקבל חמצן טרי מן הריאות, וזרם דם חדש נשלח אל האברים להחיותם.
אף חיי האדם החיצוניים פועלים במקצבים תמידיים. הבולט שבהם – קצב היום והלילה, העמל והמנוחה.
מלבד מקצב סימטרי זה של עמל-יום ומנוחת-לילה, קיים יום אחד המוקדש כולו למנוחה, לאחר שישה ימים רצופים של עמל. על מחזוריות שבועית זו מושתתים חיי הגוף והנפש של האדם.
תפקיד השבת בימים, כתפקיד הלב בגוף. בששת ימי המעשה מצטברת פסולת רבה במערכת חיי האדם. אם בצורת עייפות גופנית, זוהי הפסולת המצטברת בתאי הגוף, אם בצורת עייפות נפשית: דאגות, עצבות ורוגז. כשם שמחזור הדם נטהר בלב והוא מצטייד בחיוניות חדשה, כך שב מחזור הימים אל השבת כדי להיטהר, להתרענן ולהצטייד בחיוניות חדשה, שתוזרם אל מחזור הימים הבא.
עתה נבין את פשר מעמדה המרכזי של השבת בתורה.
חכמינו הקבילו את תרי"ג המצוות לתרי"ג חלקי גוף האדם: רמ"ח מצוות עשה מקבילות לרמ"ח האברים, ושס"ה מצוות לא תעשה לשס"ה הגידים. כמו הלב באורגניזם, כן השבת במצוות התורה. כשם שהלב שקול כנגד כל הגוף, כך שקולה השבת כנגד כל התורה כולה.
חמור הוא פגמו של מחלל שבת, שהרי הוא כפוגע בלבה של התורה.
אדם הנתקף במחלה – אם לבו איתן יוכל להתגבר על מחלתו, אך אם הלב עצמו פגום, קיומו מסוכן שבעתיים. כן הדבר גם בחיי הרוח והאמונה של האדם. גם מי ששמירת מצוות מסויימות רפויה אצלו, יש קיום לעתידו הרוחני, אם הוא משמר את השבת. השבת היא, איפוא, יום של תשובה, יום שבו מוזרמת האנרגיה החיובית למערכת ההפעלה.
בששת ימי המעשה האדם עלול האדם לסטות מן האידיאלים של האמונה והמוסר, באה השבת והוא שב אל מקור החיים. בשבת שב האדם אל מצבו הראשוני, השלם והטהור.