"כל אחד והאמת שלו", היא סיסמה די נפוצה, כמו הסיסמה: "איש באמונתו יחיה", או "חיה ותן לחיות". זו נשמת אפה של הדמוקרטיה, שיש לציין כי עם כל מגרעותיה הרבות מבחינת ציבור שומרי המצוות, זו עדיין צורת השלטון הפחות-גרועה מבין כל אלו הקיימות כיום בעולם. יש כמובן נורמות חוקתיות, שנועדו להשליט חוק וסדר בחיי הכלל בבחינת 'לולי מוראה של מלכות – איש את רעהו חיים בלעו', אבל המעורבות בחיי הפרט היא מינימלית. ערכים נורמטיביים מהעבר, שהיה בהם התערבות גם במעשים הפרטיים של היחיד, נמחקים אחד לאחד מספרי החוקים, בהיותם נוגדים את מהות הדמוקרטיה העכשווית.

אבל, כל יהודי ירא-שמיים יודע שאין לאמירות הללו דבר וחצי דבר, עם האמת היהודית. התורה הקדושה אינה 'דמוקרטית'. היא אינה מאפשרת לכל אחד לחיות לפי רצונו ולפי מאווייו האישיים. בוודאי לעם היהודי, העם הנבחר, אין אפשרות להשליט את תאוותיו על חייו הפרטיים. הללו נשלטים שלטון מלא על פי התורה הקדושה והלכותיה. ספרי ההלכה מורים לאדם כיצד לנהוג מרגע בו הוא פוקח עיניו בבוקרו של יום, ועד לרגע בו מסתיים יומו והוא שוקע בשנת הלילה – ועד בכלל.

יש בכך אחריות לחייו של כל אחד, להוויתו הרוחנית ועתידו הנצחי, אבל גם אחריות לכלל, כיוון שהכלל מורכב מפרטים, מכל יחיד ויחיד. וכפי שלימדונו חכמי המוסר, כולנו נוסעיה של ספינה אחת, ספינת העולם, ובאופן פרטני יותר – ספינת הנצח היהודית, וכשם שלא יעלה על הדעת כי נוסע אחד יוכל לנהוג בתאו הפרטי בספינה כאשר יעלה על רוחו ולנקוב חור בקרקעית החדר שהיא קרקעית הספינה, כך לא יעלה על הדעת שיוכל האדם לנהוג בחייו כאשר יעלה על לבו, מבלי לחשב את הנזקים החמורים שהוא גורם לבריאה כולה.

אמונה זו, היא מעיקרי היהדות, וכל מי שסבור כי בעולם המודרני של היום, יש שינוי כלשהו באמת היהודית הנצחית, מערער את יסודות האמונה.