התורה מעמידה לפנינו שתי נקודות השקפה להשרשת ההכרה הדתית, המנוגדות לכאורה אחת לרעותה. במקום אחד מצווה התורה על "אמונה פשוטה", ובמקום אחר היא פוקדת על "חקירה".
הדרך הראשונה: "תמים תהיה עם ה' אלוקיך" (דברים י"ח, ג'), כוונתה: להאמין בעיקרי היהדות מתוך תמימות טבעית. להאמין בפשטות ובלי כל סייג באמיתות התורה והאידיאלים השמימיים, כפי שעברו לנו בירושה מאבותינו מדור לדור.
הדרך השנייה: "וידעת היום והשבות אל לבבך" (דברים ד', ל"ט), מרמזת למעשה על הדרך ההפוכה: יהודי חייב לחקור ולהתעמק בעיקר היסודות של אמונתנו. יש לאמץ את המחשבה, להבין את האמיתות של דתנו ולהשיג את עמקותה של התורה מתוך דעת ושכליות.
כל הפילוסופים הדתיים כבר עמדו על שאלה זו. מתוך חדירה לעומק העניינים הם מצאו את המפתח לסתירה בבעיה חשובה זו.
הם קבעו את ההנחה הבאה:
במהלך המחשבה של אדם חוקר, חייבת להיות נקודת מוצא להישענות איתנה. בדיוק כמו צבא הלוחם בשורות הראשונות של החזית, הצריך להישען על העורף, כך גם על החקירה הרוחנית של האדם למצוא מקלט ונקודת מוצא.
נקודת המוצא של חוקר יהודי צריכה להיות "אמונה פשוטה". המישען שלו חייב להיות יהדות תמימה. ה"עורף" צריך להשען תמיד על מסורת האבות.
רק כאשר ה"תמים עם ה' אלוקיך" הוא "נמל האמונה", ניתן להפליג לים הגדול והרחב של חקירה עמוקה.
בשעה ש"מסורת האבות" היא "שדה התעופה", דורשת התורה שהאדם יתעלה במעופו על כנפי מחשבתו, כדי לגלות את האופקים המאירים של הכרת הבורא בתורת הפילוסופיה.
"תמים תהיה עם ה' אלוקיך", הוא המבצר בתוכו מתרכזים, מוגנים ושופעים הכוחות הרעננים של האדם המאמין.
"וידעת היום" הוא בבחינת חפירות המגן המקיפות את המבצר, שסביבו מתחוללים הקרבות עם האוייב. בכוחה של ה"חקירה" להפוך לכח דוחף כדי להתמודד עם הרוח החופשית, אז מתבקשת היערכות גלויה לגירוש מחשבה זו, החילונית. באותה שעה צו השעה הוא: "ודע מה שתשיב לאפיקורוס".