שבת היא המתנה היקרה שנתן הקב"ה לעם ישראל. כפי שאמר ה' למשה: מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש לתתה לישראל, לך והודיעם (שבת י"ב). בשל יקרותה היתה שמורה בבית גנזי מלכו של עולם, ומשם הונחלה לישראל.
כאשר הקב"ה העניק מתנה זו לעמו, הוא עשה זאת בצינעה. משל לאדם המעניק דורון יקר לרעהו. הוא עושה זאת בהסתר, לבל ישלטו בו עיני זרים. יפה היא הצניעות לחפצים יקרים, לאלו הנושאים עימם מטען רגשי וערכי רב. כאשר המתנה ניתנת בהצנע, הרחק מעין רואים, רק שני האוהבים יודעים זאת ומתענגים עליה.
אמנם עצם דבר השבת הגיע לאוזני אומות העולם, אולם לחקר עומק פנימיותה הם אינם מסוגלים להגיע. בשבת מתווספת ליהודי "נשמה יתירה" מגבהי מרומים, ובטיבה של זו אין לזרים מושג. נועם הנשמות שבשבת נמסר רק לישראל, ואיש מלבדם לא יוכל לדעת את מהותה.
על כך אנו משבחים את הבורא בתפילת השבת: "ולא נתתו ה' אלוקינו לגויי הארצות, ולא הנחלתו מלכנו לעובדי פסילים… כי לישראל עמך נתתו באהבה".
לעובדה שהשבת ניתנה לנחלה רק לישראל, קיימת השלכה הלכתית:
בכל מצוות התורה נכרי מאומות העולם אינו חייב לקיימן, אולם אם ירצה לעשות כן, הרשות בידו. קיום כל מצוה גורר בעקבותיו מתן שכר. הוא יקבל עבורה שכר כמי "שאינו מצווה ועושה".
שונים הם פני הדברים ביחס למצוות השבת. בה נאמר הכלל ש"גוי ששבת חייב מיתה". ההלכה רואה בצעד זה כניסה לתחום שאינו שלו.
המדרש ממשיל משל בהקשר לכך:
אם יבואו עובדי כוכבים וישמרו את השבת, לא דיים שאין מקבלים שכר… משל למלך יושב ומטרונא (המלכה) יושבת עמו, העובר ביניהם חייב (שמות רבה, כה, יא).
ברית נכרתה בין הקב"ה ובין ישראל: "לעשות את השבת לדורותם, ברית עולם" (שמות לא, טז). כמוה כברית נישואין בין חתן וכלה. מעצם טיבעה היא דורשת צינעה, ולפיכך אסור שזר יתערב בה.
הקשר המיוחד שבין ישראל לשבת מודגש גם במאמר חז"ל:
לעם ישראל ישנה שייכות בלעדית לשבת, ובכך מתבטאת הייחודיות של כנסת ישראל.
אמנם כל המצוות מצביעות על הבחירה המיוחדת שהקב"ה בחר בנו מכל האומות, אך בחירה זו מקבלת מימד עמוק יותר במתנת השבת שניתנה לנו.