אחד השלבים האחרונים לפני ביאת המשיח הוא התרחשותה של מלחמת גוג ומגוג. וכך היא מתוארת בחזון הנביא יחזקאל:
באחרית הימים יקשר ה' לגוג, מלך ארץ המגוג, כעין חח המושך את הבהמה. כך ימשכהו האלוקים לעלות למלחמה על ארץ ישראל. "ובאת ממקומך מירכתי צפון, אתה ועמים רבים אתך… ועלית על עמי ישראל כענן לכסות הארץ" (יחזקאל ל"ח, ט"ו – ט"ז)
עמים רבים יאסוף אליו, כשהוא מתיימר להעניק להם ביטחון, כפי שמצין הנביא: "והיית להם למשמר".
בדורנו, לראשונה בהיסטוריה, רואים אנו בחוש את חזון הנביא מתממש. בהזכירו את הארץ הנכבשת הוא מציין כי "יושביה יהיו מקובצים מעמים רבים". עובדה הניכרת בתקופתנו, כאשר יושביה ארץ ישראל משלל עמים וארצות הם.
במילים אלו נחבא גם רמז נוסף כי השיבה לארץ תתרחש הסכמת העמים. כך הם גם דברי הרד"ק והמלבי"ם: "כי לה' לבדו התשועה, והוא יסובבנה ע"י בני אדם, כמו שסיבב תשועת גלות בבל ע"י כורש, כן לעתיד יסובב גאולת ישראל על ידי מלכי הגויים, שיעיר את רוחם לשלחם (ישעיהו ס"ו, כ').
הנביא ממשיך: "ובאת ממקומך מירכתי צפון, אתה ועמים רבים אתך… ועלית על עמי ישראל כענן, לכסות הארץ… והביאותיך על ארצי למען דעת הגויים אותי בהקדשי בך לעיניהם".
מטרת המלחמה היא איפוא: "למען דעת הגויים אותי". אותם עמים שכפרו בכל תולדותם בשם שמים.
יגיעו בקץ הדורות לידיעת ה', על–ידי הנוראות שיחזו. בעיניהם יווכחו כי כאשר באים לתקוף את עם ישראל, נתקפים במפלה המוכיחה מיהו בעל הבית האמיתי של העולם, ומיהו הגיבור, ולו המלחמות וניצחונם.
העמים שטענו כל העת כי אין בורא לעולם, יוליכם הקב"ה להרי ישראל ושם ייענישם בדבר, בדם, בגשם שוטף, באבני אלגביש, באש ובגפרית. מכות אלו, שיעשו באותות ומופתים, יביאו אותם לאמונה השלמה בקל אחד.
כפי שמכם הנביא בסוף נבואתו, את המהלך כולו בפסוק אחד: "והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גויים רבים וידעו כי אני ה'" (יחזקאל ל"ח, כ"ג).
לגוג מלחמתו היא באמונה, אי לכך תהיה מפלתו על ידי מכות בלתי טבעיות, שלא יותירו בו חיל שלא יגיע להכרה בה', עד שיכריזו כולם פה אחד "ה' אחד ושמו אחד".