התשובה היא פשוטה וברורה: הקב"ה אשר יצר אותנו והעניק לנו את החיים, מסר לנו, בטובו הגדול, גם את דרך החיים האידיאלית והטובה ביותר, את התורה. גם אם אין אנו מבינים את טעמיהן של כל מצוות התורה, די בעצם נתינתה לנו ע"י הקב"ה כדי לחייבנו לקיים את כל תרי"ג מצוותיה לכל פרטי פרטיהן.
הנביא ישעיהו אומר: "כי לא מחשבותי מחשבותיכם, ולא דרכיכם דרכי, נאום ה'. כי גבהו שמים מארץ, כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי מחשבותיכם" (פרק נ"ה). דברים אלו מורידים אותנו ממרומי יומרתנו להבין את מחשבות ה'. ומלמדים אותנו את האמת, כי זעירים אנו מאד לעומתו. מי אנו שנחליט לקיים רק את מה שהבין שכלנו האנושי המוגבל.
את טעמן הכללי הגלוי של המצוות מגלה לנו התורה בשורה ארוכה של פסוקים המבטאים כולם רעיון אחד: "ועשיתם את כל מצוותי, והייתם קדושים לאלוקיכם" (במדבר ט"ו).
"והתקדשתם והייתם קדושים, כי קדוש אני" (ויקרא י"א).
"והייתם לי קדושים כי קדוש אני, ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי" (ויקרא כ')
הקדושה היא, איפוא, המפתח להבנת מטרתן של המצוות. ע"י קיום תמידי של מצוות התורה, מתקדשת מהותו של האדם. כל רגשותיו, נטיותיו ויצריו מתקדשים ומיטהרים ע"י עבודת ה'. המקיים את המצוות, מקדש את החומר, מקדש את הטבע, מטהר את יצריו ומכוון את ישותו אל אלוקיו – מקור הקדושה.
הדרך להשיג יעד עליון זה אינה ע"י התנכרות לדרישות הגוף. אדרבה, מצווים אנו לשמור על בריאותנו ולא להסתגף. עלינו לאכול כמידת הצורך, להקים משפחה ולנהל אורח חיים בתוך החברה. אך תמיד נקוט בידינו הכלל הגדול: "וכל מעשיך יהיו לשם שמים"
מעשים שעושה האדם אינם רק ביטוי לפנימיותו, הם גם יכולים להשפיע על פנימיות נפשו ועל רגשותיו.
האדם מורכב מגוף ונפש. הם קשורים זה בזה בקשר אינטגרלי הדוק, ומהווים יחד חטיבה אחת מושלמת הקרויה "אדם". כשם שנפשו של אדם משפיעה על מעשיו וכל התנהגותו, כמו כן יכולים מעשי האדם לעצב את נפשו ואישיותו.
השפעתם של המעשים על הנפש היא חזקה הרבה יותר מהשפעתן של מלים ושל הכרות שכליות. חינוך הכרתי רגשי, ואף טיפוח של מחשבות ורגשות, אין בכוחם להשפיע על המתחנך, כמו מעשים ופעולות. על ידם חי האדם את ערכיו בפועל ממש, ומחדיר באמצעותם לתוככי נפשו את ערכיו המקודשים. רק המעשים מסוגלים לרומם ולקדש את האדם בקדושה בת קיום, מתמדת ויציבה.
בעולם החינוך מקובל שאי אפשר לחנך ע"י הסברים ותיאוריות בלבד. החינוך הטוב דורש פעילות חיובית, התנהגות רצויה ועשיית מעשים טובים בפועל. רק על ידם ניתן להשיג הישגים של ממש בחינוך. התאוריה ההגיונית ביותר, כאשר חסרים לה בסיס מעשי, תירגול שוטף ופעילות, מועט הוא ערכה המעשי. פעילות היא אמצעי ההקניה הטוב ביותר של המחנך.
מכאן גם חשיבותם של האימונים הרבים בצבא. רק ע"י פעילות חוזרת ונשנית, חודרים הדברים לאישיותו של החניך, והופכים לחלק מזכרונו, נפשו ואופיו.
כיום משתמשים בשיטה זו של השפעת מעשים על האדם, גם בתחום הפסיכולוגי. באמצעות פעילות מעשית מגוונת בתחומי עשייה שונים מרפאים בני אדם מתסביכים נפשיים.
בקנדה היה נער שכבר בצעירותו נתגלה כבעל אופי שלילי ודוחה מאד. הוא היה טיפוס סגור, אנטי חברתי, אשר נסיונות הריפוי הפסיכולוגי הרגיל לא הצליחו לרפאו. בבדיקת כתב היד של הנער, נוכחו הגרפולוגים לראות את כל תכונותיו השליליות ב"כתב הגדר" הצפוף, האופייני למצבו הנפשי.
ניסו לרפאו בשיטת ריפוי מעניינת: הדריכו אותו לכתיבה אחרת, רחבה ושונה, והכריחו אותו בהתמדה לשנות את כתב ידו. הצלחת הניסוי היתה למעלה מהמשוער. עם שינוי כתב ידו, נשתנה גם אופיו השלילי של הנער והוא הלך ונרפא.
הפלא הוסבר בכך שכפי שתת ההכרה עשוי להשפיע על הכתב, כך גם כתב היד עשוי להשפיע על תת ההכרה.
דומה שכל אדם יכול לחוש בנפשו עד כמה רגשות בכלל, ורגש האמונה שבלב בפרט, נתונים לזעזועים ולשינויים. הרגש הוא עדין מאד, בלתי יציב ונתון לשינויים קיצוניים. רק ע"י פעילות מתמדת ויציבה, המצריכה מאמץ ורצון, ניתן לטהר ולזכך את רגשותינו ולקדש את ליבנו בקדושה מתמדת וקבועה.
רעיון זה של השפעת המעשים על הנפש אינו חדש כלל ועיקר. הביע אותו לפני מאות שנים רב סעדיה גאון במשפטו הקצר והמפורסם: "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות". רעיון זה הורחב בספר החינוך (מצוה ט"ז).
אין תחליף למעשי המצוות. אמונה שבלב רב ערכה רק בצירוף מעשים שנקבעו ע"י הבורא. והם ורק הם מסוגלים לכוון את נפש האדם לאמונה, להתעלות ולקדושה.
ע"י מעשה המצוות, מעמיקה הכרתו של האדם במי שציווה עליהן, ומתחזקת בקרבו תחושה תמידית של "דע לפני מי אתה עומד". השקעת מרץ, כוח וזמן בעשיית המצוות, מביאה לאהבת ה'. ההולכת ומתחזקת ע"י ההקרבה והנתינה.
"הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות" – קובע הפתגם העממי. אכן קטן ערכן של כוונות טובות אשר אינן מעוגנות במעשים טובים. לעומת זאת, מעשים טובים מרצפים את הדרך אל שלמות בעולם הזה ואל חיי נצח נעלים בעולם הבא.