הליך כפיית הקשר בין הנשמה לגוף נקרא "ירידת הנשמה לגוף". במובן מסוים, הליך זה מהווה טרגדיה בעבור הנשמה. חכמינו משווים את חיי הנשמה בעולם הזה למצבה של בת מלך שנקלעה לבית איכר פשוט. היא אינה מחבבת את התענוגים הכפריים הנחותים וגם המזון הפשוט אינו לפי טעמה – היא התרגלה בעבר לתענוגים שונים לחלוטין. בדומה לכך, גם הנשמה אינה חשה בנוח בעולם הזה, שכן ביתה האמיתי הוא העולם העליון. אם כן, מדוע יורדת הנשמה לעולמנו? הנשמה מחייה את החומר ומעניקה חיות לגוף. כפי שנאמר בתורה: "וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב', ז').
הרובד של הנשמה המספק אנרגיית חיים לגוף – יכולת לחשוב, לחלום, לראות ולהרגיש – נקרא נפש. זהו הרובד הראשון של הנפש האלוקית, המבדילה את האדם מיתר בעלי החיים. מציאותה אצל האדם באה לידי ביטוי בעולמנו העכשווי. רבדים אחרים של הנשמה קשורים לרמות שונות של העולם העליון. את הקשר של הנפש האלוקית לעולמות השונים ניתן לתאר בדמות חבל, שקצהו האחד משוך לעולמות העליונים, ואילו קצהו השני יורד לרמה של מה שקרוי נפש. חבל זה מושך תמיד את האדם לכיוון מעלה – הנפש שואפת לביתה האמיתי, המקורי.
אחד מתפקידי הנפש הוא העבודה הרוחנית. היא חייבת "לעבוד" ב"גלות הארצית". עבודה זו מהווה תיקון. העבודה מוטלת על הנפש במטרה שהאדם לא יזכה לטוב האלוקי כמתנת חינם, כנדבה הניתנת לקבצן.
לפני חטא אדם הראשון היה גופו של האדם מצוי באותו רמת קדושה כמו הנשמה כיום, כך בראו ה'. נשמותיהם של כל האנשים שטרם נולדו נכללו בנפשו של אדם הראשון. כשחטא אדם הראשון, ירדו הנשמות ממעלתן בכמה דרגות. הגוף ירד למדרגת "עפר הארץ", ואילו הנשמה ירדה למדרגה שקודם לכן היה מצוי בה הגוף. האדם קיבל שבע מצוות בני נח, והיהודים קיבלו שש מאות ושלוש עשרה מצוות. בכוחן של המצוות להשיב את העולם שהושחת על ידי החטא, למצבו הקודם.
האר"י הקדוש, רבי יצחק לוריא – אשכנזי (1572-1534) היה מבאר שבכל גלגול של נשמה בעולם הזה, יש ניצוצות של קדושה. כמספר הניצוצות המצויים בנפש, כך הוא מספר ימי החיים הנתונים לאדם בגלגול הנוכחי. מצויים צדיקים הרואים את הניצוצות, ומסוגלים לדעת מראש מה יהיה מספר ימי חיי האדם. נאמר בתלמוד, שבהגיע הנשמה אל העולם הזה, היא שוכחת את כל מה שראתה בעולמות העליונים לפני ירידתה. הגורם היחיד הקושר את האדם לעולם הבא הוא החלום.
חלקה של השינה הוא כשליש מחיי האדם. לפי ההיגיון, היה דבר זה אמור להיות גדול האסונות בקיומנו: שליש מהזמן היקר, הנתון לנו בעולם הזה – יורד לטמיון. אולם למעשה, האנשים, לא זו בלבד שאינם סובלים מאי הנוחות שבדבר, אלא הם עוד הופכים את השינה להנאה. הם מסדרים עבור השינה חדרים מיוחדים עם מיטות רכות, תופרים בגדי לילה נאים ועוד. האומנם? האם דרושות התחכמויות כה רבות והשתדלויות לצורך עצימת העיניים?
התלמוד אומר כי השינה היא אחד משישים של המיתה. שקיעה בחלום מכינה אותנו למעבר לעולם אחר. כלול כאן שכשם שאדם איננו ירא להירדם, כך גם לא לו לפחד מהמוות. אולם המוות הוא אירוע בעל משמעות רבה, ולא בכדי אנו מתייחסים ברצינות רבה לבן דמותו – לחלום. בעת השינה שבה הנפש לתקופה קצרה לעולם הקרוב לה, והיא אוגרת כוח כדי לחיות עוד יום אחד בחייה הארציים.