_x000D_

משה בוחר על פי ה' שנים עשר איש: "איש אחד למטה… כולם אנשים ראשי בני ישראל המה…" (במדבר י"ג, א'-ג'). הם יוצאים בשליחותו לעמוד על טיב ארץ כנען במטרה לתכנן את כיבושה. לראות, כדברי משה: "את הארץ מה היא ואת העם היושב עליה, החזק הוא הרפה… הטובה היא אם רעה, ומה הערים אשר הוא יושב בהנה הבמחניים (ערים פרוזות בלא חומה) אם במבצרים" (שם י"ח, י"ט).

זו היתה שליחות מודיעינית לגיטימית המקובלת על כל צבא שעומד בפני משימות כיבוש.

אולם היה כאן חטא שהוליד את המשבר הגדול, חטא שגרם למות כל הדור ההוא, לנדודים במשך ארבעים שנה ולתוצאות שניכרו שנים רבות לאחר מכן.

המרגלים שבו מן הארץ. הם שהו בה ארבעים יום, תרו אותה ככל שיכלו. הם הופיעו במחנה, ועל כתפיהם מוטות הנושאים את מיטב פרי הארץ, שאין כמותם לטיב ולגודל.

"באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה. אפס כי עז העם היושב בארץ והערים בצורות גדולות מאד, וגם ילידי הענק ראינו שם. עמלק יושב בארץ הנגד וגו'" (שם י"ג, כ"ז-כ"ט).

הדברים דברי אמת. משה תבע מהם דיווח על המתרחש בארץ, והם הגישו דו"ח מפורט ונאמן, מדויק בפרטיו. אולם הם הוסיפו מילה אחת, המובלעת ומוצנעת בדבריהם. מילה המסגירה את נבכי לבם הבוגדני: "אפס", "אפס כי עז העם".

הם לא הסתפקו בתיאור העובדה כי "עז העם", ואת הערכת המצב ישאירו בידי משה. הם הכריזו באוזני העדה כולה: "אפס כי עז העם". כלומר, אנו מרמזים לכם בזאת כי אין לנו סיכוי לכבוש את הארץ. בתוספת מילה זו העניקו כיוון לדיווח המודיעיני, יצרו קונספציה מכשילה, מסכו רפיון וחסרון אמונה בקרב השומעים ובנו רקע נוח להמשך מתקפתם הפסיכולוגית. מתקפה שמטרתה להניא את לב העם מלעלות לארץ ולכבשה.

והם הוסיפו: "וגם ילידי הענק ראינו שם" (שם) – להגביר את אפקט הפחד. וכן גם "עמלק יושב בנגב" (שם), אותו עם שכבר התגרה בעם ישראל.

מתוך מחנה המסיתים קמו שניים שאזרו אומץ ויצאו חוצץ נגד ההסתה המכוונת. השניים – כלב בן יפונה ויהושע בן נון. אף הם היו בין השבים מתור את הארץ. בשמעם את דברי המרגלים, חשו כי פורענות נוראה מתקרבת. על כן, בניסיון למנעה, פעלו מיד. הם התייצבו בעוז מול זרם הבגידה באלוקים ובארץ, שהלך וגאה: "ויהס כלב את העם אל משה ויאמר: עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה" (שם, ל').

זוהי שפת האמונה. גם הם הכירו היטב את העובדות בשטח. גם הם פגשו בארץ את ילידי הענק, אולם ההתייחסות לכל אלה היתה שונה. למרות הכול אמרו: "עלה נעלה".

כלב הפיח בהם תקווה מחודשת, שאכן יוכלו לעלות ולכבוש את הארץ.

כתגובה הסירו המרגלים את מעטה הרמז שבו עטפו את דבריהם הראשונים. החשש שמא יצליח כלב להטות את לב העם, הניע אותם לדברי גלויות.

"לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו" (שם ל"א).

הדברים נקלטו בלבבות והעם נשא קולו בבכי. על דור המדבר נגזר להשאר בו, ואל הארץ לא יבוא.

השאלה המכאיבה והמתבקשת מאליה היא: כיצד יתכן קיטוב עמדות שכזה, בתוך מחנה המרגלים, בהערכת אותן העובדות?

חז"ל גילו לנו את צפונות התת מודע של המרגלים בעת יציאתם לשליחות הריגול:

מקור המעשה נעוץ תמיד במידה. המידות הן הן מקור המעשים.

השיטה או ההסברה השכלית הניתנת כדי לנמק את המעשה הן התולדה של המידה. אין "שיטה" שאין מקורה במידות הנפש. מה שמפעיל את המידה הוא בדרך כלל מצב חיצוני. כמעט אין מידה מצד עצמה בלי גורם מן החוץ.

תמיד מוצאת לה המידה שהתעוררה לפעול, אחיזה כלשהי, המצדיקה את פעולתה. לכאורה… המרגלים מצאו בכל מקום שבאו אליו קוברי מתים.

המרגלים חששו שמא בארץ כנען הם יאבדו את משרתם, ומכאן החלה התייחסותם השלילית לכיבוש הארץ.