שנים עשר אנשים, "ראשי בני ישראל", יצאו מקדש ברנע ותרו את ארץ ישראל מהנגב לכיוון צפון. ארבעים יום הלכו, התבוננו סביב, נשאו פירות ענק, ושבו בלילה המועד לפורענות – ליל תשעה באב. הם הוציאו את דיבת הארץ רעה ואמרו כי "ארץ אוכלת יושביה היא". החדירו פחד ואכזבה ללבבות, וכל העם פרץ בבכי. אף ה' חרה על קטנות האמונה, על כפיות הטובה, וגזר עליהם עונש ארבעים שנות גלות במדבר: "במספר הימים אשר תרתם את הארץ, ארבעים יום, יום לשנה יום לשנה, תשאו את עוונותיכם ארבעים שנה" (במדבר י"ד, ל"ד).
מן הראוי להבין: הלא הוצאת הדיבה נמשכה שעה קלה, וגם הבכיה היתה לילה שלם אחד. מדוע אם כן, ניתן העונש כנגד כל ימי השליחות? במה קשורים הימים אשר תרו בהם את הארץ לעונש הכבד?
אמנם מעטים הם האנשים שאינם נכשלים בלשונם, אך עם זאת, זה הנכשל במקרה, יקבל עונש ממוקד על שעת דיבורו. שונה הוא דינו של אדם המרחרח לראות מה יוכל לספר, אדם שכורה אוזן כדי שיוכל ללכת רכיל. על אנשים אלו לדעת שלא ייענשו על שעת הרכילות בלבד, אלא גם על ההליכה, על ההבטה סביב ועל כריית האוזן, על הכול יוגש חשבון!
כח הרס נורא טמון בלשון. צא ולמד, מה המיטו המרגלים על עצמם ועל העם כולו. ומאידך, יש בלשון כח נפלא להיטיב: תלמוד תורה, ברכות ותפילה, הקדמת שלום והשכנת שלום, הכול כלול בדיבור!
מפורסם הוא המשל אודות מלך שחלה והוצרך לשתות חלב לביאה. ומי יוכל לחלוב לביאה? הלך צייד אמיץ ואט אט, במשך תקופה ארוכה, התקרב לאזור הסכנה, עד שהצליח להשיג את חלבה. בדרכו חזרה, שכב לנוח. התנמנם, ובחלומו היה עד להתנצחות בין איבריו. היד התפארה שהיא זו שחלבה, הרגליים אמרו שהן אלו שניגשו, וגם העיניים, האוזניים ויתר האיברים, כל אחד מהם טען שבזכותו הצליח הצייד לחלוב את הלביאה. רק הלשון שתקה ואמרה: "עוד נראה מי העיקר"… כשבא הצייד אל המלך, אמר: "הבאתי לך חלב כלבה!" קצף המלך וציווה להורגו. בכו כל האיברים. אמרה להם הלשון: "היכן חכמתכם?" אמרו לה: "את מלכתנו, הושיעי אותנו!" אמרה הלשון: "כן אעשה".
שב הצייד ואמר למלך: "למה תגמול לי רעה תחת טובה, והרי סיכנתי את עצמי להביא לך חלב זה!" אמר המלך: "התקלסת בי, והבאת לי חלב כלבה, ולא אכעס?" אמר לו: "חי נפשי, חלב לביאה הוא, אלא שבמקומנו קוראים ללביאה כלבה. אדרבה, יבחנוהו הרופאים באמיתות דברי". בחנו הרופאים ואכן אישרו את דבריו, בעקבות כך העשירו המלך עושר רב.
הקביעה המפורסמת "מוות וחיים ביד הלשון", משמעותה, שגורלות נחתכים בעטיו של הדיבור. פרשת שלח מהווה תחנת עצירה במהלך השנה. תחנה בה ניתן לעצור את מרוצת החיים, את שטף הדיבור, ולהתבונן כיצד ניתן לעלות דרגה בתחום זה.