ראשית, יש לדעת מראש מהו אופיים של החיים. מי שמתכונן שלאחר נישואיו יהיו חייו רק אושר, שמחה ונחת, והקץ לכל קשייו – חי באשליות, ומוטב שיתפכח במהרה. כאשר אנשים מטפחים אשליה בלתי מציאותית שהחיים מתנהלים תמיד על מי מנוחות, אין פלא שהבעיה הראשונה שהם נתקלים בה מוציאה אותם משלוותם…
ההפך מהכעס היא מידת הסבלנות, שפירושה: הנכונות לסבול. כשאדם נושא על שכמו משא יקר וחשוב, הוא אינו נוטש אותו על אף הקושי. האשה והילדים הם משא כבד, אך ככל שאדם מטה שכמו לסבול, יזכה להגיע גם לרגעי הנחת והאושר.
הכעס, כאמור, "בחיק כסילים ינוח". נזקי הכעס הם קשים מאד. בחז"ל מובאות דוגמאות רבות על אימה יתירה שהביאה לתוצאות חמורות, לנפילת רבבות מישראל, לשלוש העבירות החמורות, לחילול שבת, לאכילת אבר מן החי, להסתלקות החכמה ועוד.
זאת ועוד, אימה יתירה, כעס והקפדת יתר עומדים בסתירה למלאכת החינוך. חז"ל באבות הורונו : "ולא הקפדן מלמד". מלאכת החינוך דורשת מחשבה מעמיקה, ואילו הכועס – חכמתו מסתלקת ממנו. הבא לכלל כעס בא לכלל טעות. החינוך הוא תחום רגיש מכדי שנוכל להפקירו לטעויות…
כדי להתגבר על מידת הכעס יש להדבק בדרכיו של הבורא. מה הקב"ה עושה כאשר בניו מכעיסים אותו במעשיהם? ראשית, הוא מתפלל! שנית, הוא מלמדנו שיש לתת למידת הרחמים לגבור על מידת הכעס. זאת למדנו מדברי חז"ל:
"מנין שהקב"ה מתפלל?… אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: "יהי רצון מלפני שיכבשו רחמי את כעסי ויגולו רחמי על מידותי ואכנס להם לפנים משורת הדין" (ברכות ז').
שנית, נלמד מהקב"ה להשליט את מידת הרחמים על מידת הכעס – הכיצד?
אין זה סוד שיש מצבים המקפיצים אותנו משלוותנו. זו יכולה להיות התנהגות של אדם כלפי חברו, של ילד כלפי הוריו או של תלמיד כלפי רבו. לפעמים מדובר במעשי נקמנות שמקורם ב"דווקא" וב"להכעיס", שאינם יודעים גבולות, ומטרתם המוצהרת היא לפגוע ולהכאיב. יש צורך בגבורת נפש אדירה כדי להבליג. הסיוע בא באמצעות מידת הרחמים המאפשרת לקרוא אחרת את המפה. יש להתבונן בשורשי התנהגותו של הזולת, לרדת לעומק המעשה, ואז תתברר לנו האמת, המניעים שדחפו אותו לעשות מה שעשה. אז נגיע למסקנה כי אין אדם/ילד רע, אלא אדם שרע לו. אם נראה כמה כאב ותסכול נבעו מאותו מעשה שהכעיס אותנו, הרי שבמקום לכעוס נתחיל לרחם עליו, נקלוט את זעקת הרחמים המסתתרת מאחורי המעשה.
אם אין מקום כלל לכעס, כיצד נוכל להוכיח לילדים כי הם עברו את הגבול בהתנהגותם? האומנם, תמיד נמשיך לנהוג בהם בסבלנות? כיצד ידעו הילדים להבדיל בין מעשה קל לחמור, אם תמיד תהיה תגובתנו מתונה?
כשאדם נוהג בסבלנות, הוא יכול להגיע להחלטה מתוך מתינות (ולא מתוך כעס), שהנה הגיע הזמן להגיב בצורה שייראה ככועס