"אשת חיל" – זהו תוארה של האשה-האם היהודיה. "אשת חיל", משום שכל מעשיה נעשים בחיל ובגבורה. זו אינה הגבורה המתבטאת בשדה הקרב, אלא הגבורה הנפשית המוצאת ביטוי במידות ובערכים. זוהי הגבורה המופיעה בעמידה איתנה מול כוחות חיצוניים האורבים לאדם ומאיימים להטותו מדרך האמונה והיושר. "אשת חיל", משום שמוטבע בה חותם השלימות.
"עולם חסד יבנה". אימרה קצרה זו מביעה את יסוד קיומם של העולם והאנושות. ללא סממן זה, אין קיום לחיי חברה ואין סיכוי לבניין החיים. בעלי חסד הינם איפוא, בוני העולם ומקיימיו.
התורה מספרת לנו כי מתחילת יצירתה ניטעה באשה מידת החסד: "לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו" (בראשית ב'). האשה, כך קבע בורא העולם, אמורה להיות מנוף עצום לסייע לבעלה בבנין עולם מתוקן. כך נהייתה מידת החסד לאבן יסוד באישיותה של האשה.
מה נשגב הוא האתגר הניצב בפני האשה: העזרה לבעל במילוי תפקידיו – משמעותה חסד! ההריון, הלידה והטפול בילדים, דור העתיד, משמעותם מעשי חסד מובהקים! ובגין מעשי חסד אלה בקרב משפחתה עושה האשה חסד עם העולם כולו. רק השקפת עולם צרה ואנוכית, מסוגלת לראות את תפקידיה כנחותים. מאידך, ההכרה כי פעולות אלה הינן מעשי הטבה וחסד הבונים את המשפחה ואת כלל האומה, מעוררת בלב האשה את הנכונות והרצון למלא משימות אלו בנאמנות ובשמחה.
הבה נערוך היכרות עם מספר דמויות של נשים בישראל שדמויותיהן מתוארות בתנ"ך ובספרות חז"ל. מהן נלמד על תכונותיה ואופיה של אשת החיל.
רבות הן הנשים שהצטיינו במידת החסד. זכורות לטוב האלמנה מצרפת שכלכלה את אליהו בלחם ובמים (מלכים א', י"ז), והשונמית שהצטיינה בהכנסת האורחים הנפלאה בבוא אלישע הנביא לביתה (מלכים ב', ד'). בתוו הצטיינות זה מכתיר התנ"ך גם את רות המואביה שהרבתה במעשי חסד עם המתים ועם החיים (מגילת רות) עד שבשל רוב חסדיה זכתה להיות לאם שושלת מלכות בית דוד ולשורש גזעו של המלך המשיח.
חז"ל מספרים לנו גם על אשה נכריה שהתבלטה בטוב לב ובשפע חסדיה, הלא היא בתיה בת פרעה. היא זו שמשתה את משה מן המים, והיא זו שהכניסתו לביתה וטיפלה בו במסירות. בסופו של דבר היא גם נתגיירה ונסתפחה לעם ישראל, שאחד מסימני ההיכר המובהקים שלו הוא: "גומלי חסדים" (מסכת יבמות דף ע"ט).
ביטוי למשקלה הרב של מידת החסד באישיותה של האם בישראל, מוצאים אנו באופן בחירת האשה הראשונה לביתו של אברהם אבינו, האשה שעתידה היתה להיות אשת בנו. מבחן הכניסה של רבקה אמנו היה בהעמדה למבחן של מידת החסד שלה. הגמעת המים לאדם ולבהמה וההזדרזות להכנסת אורחים ללא בקשת גמול או הטבה, הוכיחו בעליל כי אכן ראויה היא להיות אם בישראל.
מוצאים אנו בדברי חז"ל ציון לשבח לאשה שידעה לחיות חיי אמונה בשעת משבר קשה של עם ישראל, בזמן שאף הגברים לא עמדו בו. דמות מופת זו היא מרים הנביאה, אחות משה ואהרן. אודותיה סיפרו לנו חז"ל:
אמונתה הגדולה של מרים בגאולה ממצרים, ובטחונה המוחלט כי הבטחתו של הקב"ה אמורה להתקיים למרות הכל, הם שעמדו לעמנו באותה שעה. ידעה מרים, כי דבר הקב"ה והבטחתו עומדים מעל ומעבר לגזירות השיעבוד של פרעה הרשע. אדרבה, "כאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ". בטוחה היתה מרים בצדק שבדיני שמים, ומבטחונה הקרינה על סביבתה. עמרם, שגדול הדור היה, נשמע לעצת בתו הפעוטה, והחזיר את אשתו, וממנו ראו וכן עשו כל אותו דור.
ובצאת ישראל ממצרים, שוב מופיעה מרים הנביאה, והפעם, כשהיא שמחה על התגשמות תקוותה:
"ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף בידה, ותצאן כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות" (שמות ט"ו, כ').
וכי מנין היו להם תופים במדבר? תמהו חז"ל. והם השיבו: "מובטחות היו צדקניות שבדור שהקב"ה עושה להם ניסים, והוציאו תופים ממצרים" (רש"י שם). בטחונן ואמונתן באלוקים היו כה מוחשיים, עד שבטרם היציאה ממצרים כבר הכינו לעצמן את כלי הזמר, שבהם יסתייעו בעתיד, בעת שמחתן.
מה מאלפת היא העובדה כי יסודות הלכות התפילה נלמדים מתפילתה של חנה, אשת אלקנה ואמו של שמואל הנביא. ממנה למדו חז"ל כיצד על המתפלל לנהוג (ברכות ל"א, א'):
"וחנה היא מדברת על לבה" (שמואל א', א') – מכאן שהמתפלל צריך לכוון לבו, באשר התפילה עבודה הלב היא, "רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע" – מכאן למדנו את יסוד התפילה בלחש, המחזקת באדם את התחושה כי פונה הוא אל הרואה והבלתי נראה. וחנה "הרבתה להתפלל", לא פעם אחת התפללה חנה, פעמים רבות התפללה והתחננה, עד שמבוקשה ניתן לה. ואמנם זכתה חנה ותפילתה נענתה. "על ידי שהיתה תדיר עולה ומתפללת בבית המקדש, ומתחננת לפני הקב"ה, שמע תפילתה ופקדה" (פסיקתא פרק מ"ג).
מאוחר יותר בתקופתו של אחאב הרשע, היו עובדיה ובניו מן היחידים שלא עבדו עבודה זרה, וחז"ל לימדונו שכל זאת היה בזכות אשתו של עובדיה שמנעה אותם מכך. בזכות פעולותיה אלו, ניצלו לא רק בעלה ובניה, אלא "אלולי זכות אשתו של עובדיה, כבר היו ישראל כלים באותה שעה" (פסיקתא דרב כהנא פרק ב').
על ר' יהושע בן חנניה אמר רבו, ר' יוחנן בן זכאי: "אשרי יולדתו", באשר אמו גרמה לו שיהיה חכם "שהיתה מחזרת על כל בתי מדרשות שבעירה ואומרת להם: בקשו רחמים על העובר הזה שבמעי שיהיה חכם. ומיום שנולד לא הוציאה עריסתו מבית המדרש, כדי שלא יכנסו באזניו אלא דברי תורה" (אבות פ"ב, ח').
"שקר החן והבל היופי, אשה יראת ה' היא תתהלל".