בכל דור נולדות סכנות מחודשות המאיימות על טוהר אמונתנו. הצד השווה שבכולן, שהן מהוות נסיונות לאדם המאמין, עליו להתמודד עמן ויש בכוחו לנצחן.
דברי ימי עמנו למדונו, כי בתקופת הבית הראשון, עמדו שלומי אמוני ישראל בהצלחה נגד היצר הרע של העבודה זרה לכל צורותיה. בזמן בית שני, יכולנו לתרבות היוונית. התורה היא שחישלה אותנו נגד הפילוסופיה האריסטוטלית. בכוח יבנה וחכמיה עמד עמנו וניצח במלחמה נגד הגאווה הרומאית.
כיום דורכות רגלינו על סף תקופת העידן הטכנולוגי. הבה ונתבונן במקצת מן הסכנות שתקופה זו טומנת בחובה לטוהר אמונתנו. יחד עם זאת נשכיל להבין שיש בתורה כח שתפקידו לבטל נסיון רוחני זה.
חז"ל נתנו לנו תיאור מעניין על "דור הפלגה": "אם נפל אדם ומת לא היו שמים את לבם עליו, ואם נפלה לבנה, היו יושבים ובוכים: אוי לנו, אימתי תעלה אחרת תחתיה" (פרקי דר' אליעזר). דברים אלו המתארים תקופה קדומה תואמים גם לדורנו.
אחד הדברים המציינים את העידן הטכנולוגי הוא שההישג הטכני מהווה את עיקר שאיפת בני האדם, ובד בבד עם זאת נעשים חיי האדם זולים. העובדה שהטכניקה צריכה להיות העזר לבני האדם, כמעט ונשכחה מן הלב. הגולם הטכני קם על יוצרו והפך למולך, אשר לפעמים דורש גם קורבנות אדם. אין הטכנאי שואל: במה תועיל מכונה זו לאנשים, ואינו חושב שמא היא תזיק לכולם או למקצתם, מבטו מצטמצם אך ורק בגבול החישוב הטכני. ואם דברים אלו צריכים לעורר דאגה מבחינה כלל אנושית, על אחת כמה וכמה, שיש להצטער עליהם מבחינה יהודית תורנית.
לעומת גישה זו, עומדת גישת התורה שהיא אנושית ומבוססת על יראת אלוקים.
שתי מצוות בתורה, הנראות לכאורה כשייכות לפרט, יש בהן כדי ללמד על הכלל כולו. הראשונה, מצוות מעקה. יהודי הבונה בית, צריך שבתכנונו תתפוס מקום נכבד הדאגה לחיי הזולת. עליו למנוע כל סכנה, ואפילו רחוקה ביותר לחיי אנוש. לא נטעה אם נאמר, שבברכה: "אשר קדשנו במצוותיו וצונו לעשות מעקה", טמון חותם המחשבה האנושית שיהודי ירא שמים מטביע על פני שאיפתו הטכנולוגית. כך הם פני הדברים גם בכל הנוגע לזהירות מגרימת נזק ע"י האדם או ממונו.
ועוד לנו מצוה בתורה, שגם היא מגבילה ותוחמת את שאיפתו הכובשת של האדם. הרי זו המצווה של "לא תשחית". "כי תצור אל עיר… לא תשחית את עצה… כי האדם עץ השדה" (דברים כ', י"ט-כ'). חיי האדם תלויים בעץ השדה. כיבוש שטחים, בניית דייק ושימוש בכלי מצור, מותנים בכך שקיומם לא יסתור את חיי האדם או את החומרים והיצורים המאפשרים את קיומו.
בענין עקרוני אחר נבדלת גישת התורה מן הגישה הטכנולוגית. בתחום התכנון הטכנולוגי לא נודעת חשיבות לשאלה כיצד הופקו חומרי הגלם, או איך נבנתה המכונה. כאשר זקוק אני לחומר מסויים, אין זה משנה כלל, אם החומר נלקח מעולם החי והצומח, או שהופק באופן סינטטי ממחצבים, ובלבד שהבדיקה הכימית לא תגלה סטיה מההרכב המדוייק. לפי הגישה הטכנולוגית, אם אין המיקרוסקופ והמבחנה מגלים הבדל בין שני חומרים, הרי שבאמת הם זהים ואין ביניהם הבדל.
גישה זו סותרת לדעת תורה. הגליצרין, לדוגמה, יכול להיות מופק משומן בהמה טמאה כמו מטהורה, ויכול הוא גם להיות מופק ממקור צמחי. בכל הסוגים נמצא אותו הרכב כימי ולפיכך, גורסת אמנם הגישה הטכנולוגית שאכן אין הם חומרים שונים. לעומת גישה מטריאליסטית-חומרית זו, עומדת גישת התורה המתעניינת מאיזה גוף ומאיזו נפש נוצר חומר זה. לדעת התורה, התהליך בו נתהווה החומר האורגני הוא הגורם המכריע ביחס לחומר, כתוצאה ממנו משתנה יחסנו אליו, אם להתירו או לאוסרו באכילה. אין זה גורם חומרי, זהו גורם שבהתהוות, שהוא רוחני ביסודו.
בהתאם לדרישת התורה, נחוץ לוודא, שהמצה שאנו אוכלים בליל הסדר, לא זו בלבד שלא יהיה בה חשש חמץ, אלא שתהיה גם עשויה "לשם מצת מצווה", וכך הם פני הדברים גם בהקשר למצות ציצית, סוכה וכדו'. המצב הסטטי-החומרי של לולב גזול שווה בהחלט לשאר הלולבים, ואעפ"כ לולב גזול פסול הוא. כך הם פני הדברים גם בחומרים נוספים.
עלינו לפתח את גישת התורה, המתחשבת בהתהוות שבעבר וביעוד שבעתיד. על רקע רוחני כוללני זה צריכים אנו לקיים את מצוות התורה. או אז, נזכה לקיימן מתוך הזדהות ומתוך שמחה. באותה שעה נהיה מקוריים בקיום המצוות ולא נצטרך להתגמד בפני המושגים של העידן הטכנולוגי.