חושך ואפילה שררו במחנה ישראל. היה זה באחד באלול, זמן קצר אחר היותנו לעם. לוחות הברית היו מושלכים למרגלות הר סיני כשהם מנותצים לרסיסים, רק האותיות פרחו באוויר והתנשאו אל על השמימה. דומה היה כאילו דווקא מתוך קירבת הבריות שכרת ה' עם אומתו, באה מפלת ישראל. לכן אמר הקב"ה: "ושלחתי לפניך מלאך" (שמות ל"ג, ב'). הקב"ה עצמו מיאן ללכת בקרב העם אשר בחר בו.
רק לאחר דורות, רבים כימי עולם, תתגשם ההבטחה שקיבל ישראל מפי ה'. לעת עתה, לא חפץ הקב"ה להמשיך ולשאת את העם הזה על כנפי נשרים. אין הוא רוצה להיות בקרבו. רק במקום בו מכוונת התורה את כל שטחי החיים, רק שם שורה השכינה. רק בקיום התורה ניתן לקיים את הברית עם נותן התורה. רק על גוילי התורה השולטת במלוא התוקף על כל שריגי החיים, נפרשות כנפי הכרובים לסוכך ולגונן על העם, כשמעל להגנה זו יושב ה' בכבודו אשר השכין עלי אדמות.
הלוחות נשברו, משכן העדות סר וגלה מעם מקבלי התורה. על כן שררו במחנה היהודים חושך ואפילה. ישראל הרגיש היטב בשפל מצבו והעם לכל שדרותיו התאבל מרה ומיאן להתנחם בהבטחה כי גורלו החיצוני יושלם במירוץ העתים ולא עתה.
אולם למרבית הפתעתו, היו הצער והאבל לישראל למזור לו. החרטה מהווה תמיד את שביב האור הראשון, המבקיע לעצמו דרך אלי חיים חדשים, חיי התשובה. חרטה זו נושאת את בשורת התחיה וההתאוששות בלבו של אדם בן חורין שמעד ונפל. ואמנם, התאבל אז עם ישראל מתוך חרטה גמורה – וה' ראה בעניו ובחרטתו.
העם היהודי דורש שוב את אלוקיו, ישראל שב אל אלוקיו ומתקבל כאהוב בזרועות אוהב. ה', שהיה אלוקיו קודם החטא, הוא אלוקיו גם אחרי החטא, הוא אביו והוא מלכו.
רק גבורתו של ה' היא המקיימת את האומה הנבחרת, הלא זו הגבורה המתגלמת במידותיו: רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד ואמת. רק גבורה זו נחוצה לשם קיומנו. החרטה והדכאון שלנו לבדם אינם מצליחים לקיימנו, לולא הכפרה!
שומה עלינו, בני הדורות המאוחרים של צאצאי דור המדבר, לחדש את לוחות הברית, אשר אותיותיהם פרחו באשמתנו, ואף הם עצמם נשתברו מפני חטאינו. עלינו להביא אל אבינו שבשמים לוחות חדשים שלא נכתבו עדיין, ואשר אותם נחצוב ונפסול במו ידינו. נביאם אל הקב"ה והוא לבדו יעניק לנו את המצוה, את אדיר חפצו כי נחיה גם בעתיד, שהרי רק עם קבלת התורה מחדש תשוב ותחזור אלינו גם ברית שלומו וחסדו.