בתוך ביתו היה האדם בעבר אדון למתרחש, הוא ידע מה נכנס ומה יוצא, מי בא בשערי הבית, ולמי לא נותנים להכנס. היתה אפשרות לביקורת על כל פרט ופרט, אדם יכל היה לקבוע לעצמו אלו מסרים הוא רוצה שיעברו לילדיו ואלו לא, ולפחות בתוך ביתו הוא היה יכול להיות בטוח שהעניינים בשליטתו.
הבית דומה למבצר. כמו בחממה יכלו ההורים לגדל את ילדיהם, לתורה ולמצוות, למידות טובות ודרך ארץ, ולהיות בטוחים שהם אלו המשפיעים העיקריים בחייו של הילד. אל העולם שמסביב הוא לא נחשף, בודאי שלא לחלקו הגרוע והנתעב. את מוריו של הילד הם בחרו בעצמם, בדקו היטב בציציותיהם של העומדים ללמדו ולהחכימו דעת ותבונה. אחרי הכל, לא כל אחד ראוי להשפיע על נפשות רכות. והבית היה מוגן מהשפעותיו הרעות של העולם, מהנזק העלול להגרם לנפשו של הילד על ידי חשיפה לא נכונה לעולם רע ואכזר.
והיום, האם גם היום נוכל לומר כי ביתו של האדם הוא מבצרו?
סביר להניח שברבים מן הבתים תהיה התשובה שלילית לחלוטין.
כבר מגיל אפס יושב הילד מול מסך מרצד ומוחא כפים לקול שירתה של גננת מזדמנת, שלא בטוח בכלל שההורה היה רוצה לשלוח את הילד ללמוד בגן של אותה גננת, אבל היא על המסך, ועל המסך זה בסדר.
כך זה בקטן וממשיך בגדול.
העולם הטכנולוגי הכניס לתוך ביתו של האדם את כל העולם כולו על הטוב שבו, ובעיקר על הרע. פתאום אדם מגלה שכל מה שהיה פעם מחוץ לתחום, רחוק מהבית, רחוק מהעין, רחוק מהלב, פתאום קרוב כל כך, נגיש זמין, ומאיים.
הטכנולוגיה הפכה את ביתו מבצרו של האדם לרשות הרבים, למקום שבו יש כניסה לכל אחד. כל מי שרוצה יכול לבוא ולהשפיע, הוא רק צריך לרצד על המסך, ולא משנה איזה.
האדם המודרני מוצא את ילדיו נתונים להשפעתם של גורמים כאלה שהוא לא היה מוכן להכניס הביתה אפילו לא לכוס קפה, ואילו היה פוגש אותם ברחוב יתכן והיה עובר לקצה השני ובלבד שלא להתקל בהם, וכעת הם אצלו בתוך הבית, עמוק בפנים, בתוך נפשם של הילדים.