עני שהעשיר והפך לגביר אדיר, התגורר בוילה מהודרת. מאחר שלא רצה להתרגל לחיי רווחה, היה אוכל בסוף ארוחתו פת חרבה במלח. כך ידע להוקיר ולהעריך את עשרו וטובתו.

לימים התהפך עליו הגלגל, הוא הפסיד את כל הונו. בלית ברירה החל מחזר על הפתחים, עד שהגיע אל ביתו של עשיר אחד ממכריו. נכמרו עליו רחמי העשיר, והזמינו לסעוד על שולחנו. המעדנים הוגשו לשולחן עד כדי שובע. בסיום הארוחה, ביקש האורח מבעל הבית פרוסת לחם יבש. העשיר השתאה לבקשתו, והאורח מיהר להסביר כי זו דרכו מאז, כדי שלא ישכח את ימי עוניו.

צחק העשיר ואמר: "אמנם מנהג זה יפה היה לשעתו, בימי גדולתך. אבל עתה, לאחר ששבת להיות עני מרוד, שוב אין אתה זקוק לתזכורת שתזכיר לך את ענייך".

נענה האורח ואמר: "טעות בידך. אמנם הפסדתי את כל הוני. אבל בעת עושרי הפקדתי עשרת אלפים זהובים ביד פלוני לסחור בהם, ובתום הזמן שנקבע, נתחלק ברווחים. אותו סוחר מצליח בעסקיו, וכבר הרויח הון רב. איני אביון אלא לפי שעה. משום כך, ראוי לי גם עתה לאכול פת יבשה בסיום סעודתי".

_x000D_

לכאורה יש לתמוה מהו ההגיון בעשיית ציון וזיכרון לימי העבדות בעבר הרחוק, שאף שנגאלנו מהם, אך בעוונותינו גלינו שוב מארצנו וחרב בית מקדשנו, ושבנו להיות עבדים לעבדים.

על כך משיבים אנו: עושרנו ממתין לנו, וגאולתנו עומדת אחר כתלנו, לאמיתו של דבר – עשירים אנו. לפיכך אנו מציינים זכרון לימי עבדותינו בעבר, על ידי אכילת המצה.