האביב הגיע. גם לאחר אלפי שנות הבריאה עדיין מרנין האביב לב כל חי כביום הופעתו הראשונה.
האדם רואה באביב את גילויו של הבורא, אשר בכוחו ובגבורתו ברא את החיים, על כל גוניהם, והוא מנהיג את העולם על פי חוקי הטבע אשר קבע. האדם עומד נפעם מול השלימות ההרמונית של הבריאה ומשתוקק לזכך גם את עצמו ולהגיע לשלימות נפשו, לבל יפגום בהרמוניה מופלאה זו.
האדם רואה לפניו עולם מסודר להפליא, הד של עולם עילאי, וחוקת חייו מלמדת אותו לשאוף להתקרב מתוך חירות למי שנטע את האביב הנצחי בלב ברואיו.
כך טיבו של הטבע אשר ברא ה', תמיד חדש ורענן. כך גם התורה, חוקת הבורא, אינה מתיישנת לעולם. כלפני אלפי שנים, כך גם כיום הריהי: "תורת ה' תמימה משיבת נפש" (תהלים י"ט, ח'). כאשר מתבוננים שוב ושוב בדברי התורה, הם נראים חדשים ורעננים כביום נתינתם. ככל שידיעת התורה מתרבה יותר, כך גדל והולך הצימאון לשתות מבאר המים החיים, מהמעיין הנצחי של התורה הקדושה.
במיוחד קרובים ללבנו החגים והמועדים. כל שבת וכל חג משרים על האדם קדושה עילאית נאצלת. ימים נצחיים אלו הוכיחו את כוחם המחיה, המתחדש והמתרענן במשך מאות שנים סוערות ודוויות. הם קיימו את העם בכל המבחנים והניסיונות המרים שבאו עליו בעקבות תפקידו המיוחד בתולדות האנושות. לא היה עם נוסף אשר החזיק מעמד לנוכח ניסיונות כה קשים. השבתות והחגים שימשו ליהודי מקלט נצחי מפני צרותיו ותלאותיו, שהיו מנת חלקו במשך כל ימות השבוע וכל ימות השנה. בהם חידש תמיד את נעוריו, הודות להשגחת ה' המיוחדת, והיה כמלך בין האומות.
החג הראשון, חג הולדתו של עם ישראל, הוא חג הפסח, חג האביב. בחג זה אנו חוגגים את הברית הנצחית אשר כרתנו עם ה'. אפילו מלך לאחר טכס הכתרתו אינו זוכה לקבלת פנים כה חגיגית, כפי שישראל מקבלים את פני חג הפסח מדי שנה בשנה, זה שלושת אלפי שנים. היכן תמצאו מלך, אשר לקראת בואו מתכונן כל העם, על כל שכבותיו, הכנה שקדנית וקדחתנית. במשך שבועות רבים הוא מכין בהקפדה כל בית ובית ומבער מתוכו כל שמץ שאינו יאה לאופי החג ולכבודו של המלך. היש מלך אשר לכבודו כה מרבים לשיר שירי שבח והודיה, כאמירת ההלל בליל הסדר?
כל העם, מנער ועד זקן, טף ונשים, לוקחים חלק במעמד עילאי זה. הכול שמחים, מברכים ומהללים. אין לך עוד חג, אשר בו כל אחד מניח מחדש את היסוד לתפקידו ולייעודו כיהודי. זאת כאשר השתאותו של הילד הרך הופכת לתודעה, שאלותיו של הנער באות על סיפוקן, התבוננותו של הבחור הצעיר נותנת פרי, ובאווירה החגיגית של האביב מתפתחים ניצניה הרכים של רוח ישראל.
עלינו להטות אוזן קשבת לדרישות הבורא בנוגע לחינוכו ולהכשרתו של הנוער לקראת ייעודו הקדוש. אין ספק כי אנו נמצא בהן גם עצה ותושייה לגבי בעיות החינוך בדורנו זה, כאשר המחנכים שרויים במבוכה והינם אובדי עצות.
"והגדת לבנך ביום ההוא לאמור, בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" (שמות י"ג, ח'). עליך להעמיד את בנך לפני השולחן הערוך במצה ובמרור. אל תתחיל את החינוך לתורה ולמצוות על ידי דרשות מופשטות, אלא על ידי קיום המצוות המעשיות מתוך שמחה וחדוות חיים.
כל עוד הילד הוא בבחינת "שאינו יודע לשאול", הריהו עוקב בעיניים פקוחות לרווחה אחרי התנהגותך בקיום המצוות. הוא משתאה ותמה על השינוי שחל בשולחן הסדר, אבל אינו יודע בבירור מה טיבו של שינוי זה. על כן: "את פתח לו". למדהו להבין את סיבת שמחתך בקיימך את המצוה, הסבר לו את הכוונה העילאית הצפונה בכל מעשה שלך.
והגדת לבנך: "בעבור זה עשה ה' לי" – בזכות קיום המצוות, ולא בעבור כוחי ועוצם ידי במלחמה.
"בעבור זה", ולא בעבור רוב עושרי ונכסי, שהרי במשך מאות שנים התגורר העם בארץ נכריה במצרים, ללא כל זכויות אנוש. משעת השכמה ועד שעה מאוחרת בלילה נתונים היו תחת שבט הנוגשים, שלא נותר רגע פנוי לחשוב על תרבות והשכלה, או על לימוד מלאכה ואומנות. העם אפילו לא שמעו אל משה, כאשר הביא להם את בשורת הגאולה: "מקוצר רוח ומעבודה קשה" (שמות ו', ט').
"בעבור זה" – בעבור המצוות אשר המריצני לבי להרימן על נס לפני נוגשי, למען גאולתי וחירותי. בעבור המצוות הללו, אשר על ידי קיומן נתעליתי לפני השם יתברך.
"עשה ה' לי" – בעבור המצוות, אשר הוכיחו את ערכן בשעות החשובות ביותר בתולדות עמי. "בצאתי מצרים", כאשר ארב המוות לי ולבני, בהיותנו שקועים ביוון העבדות, שלח לי הבורא את עזרתו, הציל את נפשנו ממוות והוציאנו משיעבוד לגאולה.
בחרי אף עבר המשחית על פני ארץ מצרים, וגם לארמון המלך הגיע, ואילו על בתינו פסח. אותה שעה נתקף המלך באימת מוות, ובמו ידיו הדפק על דלתות ביתי וגירשני מהשעבוד. כל זאת בזכות המצוות, אשר הפכו את ביתי הצנוע להיכל ה', שאין למוות ולעבדות שליטה עליו.
המצוות הללו מלוות אותי עד היום ומהוות את הקשר והברית ביני לבין בוראי. הן הן האותות לקבלת עול מלכות שמים ולהתמסרותי המוחלטת למרותו. בזכות זו הוא משרה עלי את ברכתו ופורש את כנפיו למחסה על ביתי.
על כן אני מקיים את המצוות בכוונה עצומה ובשמחה רבה, כי יודע אני את גודל ערכן. "בעבור זה עשה ה' לי" – כל עברי הוא ערובה ועדות חותכת לכוחן ולערכן של המצוות. תמורת קיומן הבטיח לי ה' הצלה וגאולה, חיים וחירות.
"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" (הגדה של פסח). זהו היסוד האיתן של החינוך. מדבר אתה אל בנך כנציג האומה העומד לפני הדור הבא. הנך אומר לו בשם העם, כי השם "יהודי" יאה לעם אשר כרת עמו ה' ברית.
התלהבותך בעבודת ה' תהיה תמיד מחודשת ורעננה, ובהתחדשות נצחית זו יראה אותך בנך. הנך חוגג עמו, לא את זכרו של מאורע שקרה לעמנו בעבר הרחוק, אלא את מה שארע לך. אתה הוא אשר ידיך היו נתונות בכבלי העבדות ויצאת משיעבוד לגאולה.
זהו יסוד החינוך היהודי: חינוך על ידי מצוות קדושות. גם חנוכת המקדש וכליו לא נעשתה על ידי נאומים והכרזות, אלא על ידי הקיום המעשי של תפקידם, על ידי הקרבן הראשון שהוקרב על המזבח. הכהן מתחנך על ידי העבודה. חנוכת בתי הכנסת שלנו מתקיימת על ידי התפילה הראשונה בציבור שמתפללים בהם. והוא הדין בחינוך הבנים. ישראל הקדימו "נעשה" ל"נשמע", וכן הוא גם בחינוך.
מצווה זו של חינוך הבן ליהדות מוטלת על האב. אין האב יכול להשתמט מחובה זו על ידי כל תחליף אחר. כל ספרי הלימוד, שיעורי הדת, "התודעה היהודית" וחגיגות הבר מצווה אינם יכולים לשמש תחליף לשולחן, אשר לידו רואה הבן את אביו בקיימו את מצוות ה' בשמחה וביראה, באומרו אליו: "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים".