צוענים נודדים התנפלו על שני אחים וחטפו אותם. העלום על עגלה וברחו בדהרה מן המקום.
הילדים ההמומים ידעו מה מצפה להם. הם ידעו שהצוענים גונבים נפשות כדי להעביד אותם כמשרתים. הם ידעו שהצוענים מתעללים בילדים החטופים, מעבידים אותם בכל עבודה קשה ואינם חוסכים מהם מכות ונגישות. הם ידעו היטב שמצפים להם חיי עינויים וזוועה.
העגלה דהרה בדרכים וגמאה מרחקים בדרכה אל מקום חניית שבט הצוענים. בדרך עברה בעיר שבה מתגורר דודם של הילדים. והנה, מרחוק הבחינו בדוד ההולך ברחוב. פנה האחד אל אחיו ואמר לו: "בוא ונפיל את עצמנו מן העגלה. הדוד יחוש אלינו ויחזירנו אל הורינו!"
ענה לו האח: "אני פוחד… העגלה נוסעת כה מהר, אם נקפוץ ממנה, עלולים אנו להחבל ולנקוע חלילה איבר…"
קרא אחיו בקול מר: "ואם נשאר כאן, כלום לא נחבל ולא נפצע? להפך, הלא נחבל שבעתיים! כשנגיע למקום חניית הצוענים, תתחיל מסכת עינויים והשפלות, מכות ורדיפות. יתעללו בנו ויתעמרו בנו עד זוב דם, ומי יבוא שם להצלתנו? מי יגן עלינו? למי נפנה לעזרה?
_x000D_
_x000D_
מאמץ קטן ביום הדין מסוגל להעניק לנו שנה שלמה של אושר וטובה. מי שמתעצל עכשיו, יאלץ להתאמץ כפליים במשך שנה שלמה.