במדינה אירופאית קדומה שימש שר אוצר את אדונו המלך בנאמנות ובמסירות. כל אוצרות המלך נתונים היו בידו. תחת אחריותו הבלעדית היו נתונים כל שכיות החמדה של הממלכה.

כך חלפו להן שנות שירות ארוכות של מסירות ושל נאמנות. יום אחד פחז עליו יצרו, הוא לא עמד בפיתוי, נטל מאוצרות המלך ושלשל לכיסו.

הדבר נודע ומסירותו במשך עשרות שנים לא עמדה לו.

כרוז נשלח לכל המחוזות והודיע כי ביום החג הממלכתי, יובל שר האוצר לגרדום בכיכר עיר הבירה.

בשעה הנקובה, הוצא האסיר מתאו, גלימה שחורה לגופו, ובד שחור מכסה את עיניו. חיילי המשמר סובבוהו והעלוהו לקדמת הבמה, מתחת לחבל התליה.

באותם רגעים הוא נזכר במאורעות המשמעותיים בחייו. בצעירותו היה חייל במשמר המלך, מלא באידיאל ובאהבה למלכו המיטיב, ושירת אותו באמונה, אחר כך התקדם ועלה בסולם הדרגות, התקרב אל המלך והיה מרואי פניו הקבועים. מפתחות האוצרות ניתנו בידיו והוא עשה את תפקידו נאמנה, עד שנפל…

עודו שקוע במחשבות, וקול תרועה עלה באזניו. הוא זיהה מיד את התזמורת המלכותית, זו המלווה את המלך ומודיעה על בואו.

המלך פה, עברה המחשבה בראשו. כלומר, עדיין יש סיכוי, הן המלך יכול להעניק חנינה…

הנידון למוות ביקש "בבקשתו האחרונה" כי יביאו לו חבל תליה חדש, שאותו הוא רוצה להגיש למלך.

חבל תליה חדש ניתן בידיו. בצעדים מדודים, התקרב אל המלך, הושיט את החבל, ואז כרע על ברכיו ואמר:

"אדוני המלך, קרוב לשלושה עשורים שירתתי אותך בנאמנות ובמסירות, אהבתי אותך, את יושרך ואת טוב לבך. דווקא כעת, לעת זקנה, פחז עלי יצרי. מעלתי, הפרתי את האימון. חטאתי, עוויתי ופשעתי לפניך מלכי".

"יום זה הוא יום הכתרתך. כל שנה היה יום זה לי לחג, והיום עומד אני למות… אנא, קח את החבל והדק אותו סביב צווארי. אז אלך אל הגרדום בשמחה, ואדע כי שירתתי אותך במותי כבחיי".

פניו של המלך הביעו התרגשות גלויה. החנינה ניתנה.

ימים מספר חלפו, ובמועצת השרים השבועית הופיע השר הנידון למוות כשחבל התליה סביב צווארו. הוא רצה להביע את הכרתו העמוקה כי בטובו של המלך היו חייו לשלל.

_x000D_

כל אחד יודע היטב, שבראש השנה בעת המשפט, כשיעלו מעשיו על כף המאזניים, הוא יהיה זקוק למידה רבה של רחמים. זו ההזדמנות לקבל מרות ולהכריז כלפי הבורא: "אתה מלכי!".