עיר שכנה על הגבול, ובית הקברות היהודי שלה היה מעברו השני של הגבול. מצאו היהודים דרך מחוכמת להבריח את המכס. הטעינו ארון מתים בסחורות, טענוהו על כתפיהם, ואמרו לשומרי הגבול, שהם מלוים נפטר לבית עולמו. השערים נפתחו בפניהם. כאשר נעלמו השומרים מן העין, הוציאו את הסחורות ומכרום ברווח ניכר.
כיוון שהצליחו בכך פעם ופעמיים, איבדו את חוש הזהירות. בכל יום היו טוענים את הארון על כתפיהם ומבריחים סחורות בשווי רב.
עמדו שוטרי הגבול ותמהו: כלום פרצה מגיפה בין היהודים? החליטו לפקוח עין ולתהות אחר מעשיהם.
היה אחד שהזהירם בלא חשך: "אל תמתחו את החבל יותר מדי! אתם יוצאים ל"הלוויות" כאילו יצאתם לחגיגה. אתם מחייכים ומלהגים, פוסעים בצעד קליל ובשמחה. בודאי תעוררו חשד!"
ואכן, החשד התעורר. יום אחד הקיפו שוטרי הגבול את "המלווים" ותבעו מהם לפתוח את הארון. במקום הנפטר מצאו את הסחורות המוברחות. מיד אסרו את כל "המלווים" והובילום לבית הכלא.
פרצו האנשים בבכי סוער, שכן ידעו שהם צפויים למשפט ולשבת שנים במאסר!
אמרו להם שומרי הגבול: "אילו הייתם הולכים ובוכים לפני שעה, לא הייתם בוכים עתה למשך שנים".
_x000D_
_x000D_
אילו אנשים היו בוכים ביום כיפור על עוונותיהם בעבר, היו נמנעים מהם עונשים וצרות בעתיד.