בבית משפט זה אין סניגורים. נמצא רק קטיגור אחד חמוץ פנים. הוא יושב ובוהה בנו, נשים כושלות, שהגיעו ברגע שאחרי האחרון, משום שהיו צריכות להספיק לחתל, להלביש, לקנות, לקלף, לבשל, לצלות, להרטיב, לנגב, לנקות, לכבס ולגהץ הקטיגור נואם וקורא מתוך רשימה ארוכה ומפחידה טענות ומענות. הוא מפרט אותן, והן נורות אלינו כמו חיצים קטנים, רעילים ומאשימים.
_x000D_
מה שמדהים ביותר בבית משפט זה, הוא שהקטגוריה אינה אלא קריקטורה שלנו – של האימהות עצמן, ולא של אף אחד אחר.
_x000D_
רגשות אשמה נפוצים אצלנו, האימהות, יותר מאשר אצל האבות: לעולם לא די לנו במה שאנחנו עושות, שעשינו ושנעשה בעבור הילדים. תמיד נקבל ציון ‘לא מספיק’ בעיני עצמנו. תמיד יהיה לקטגוריה מה לומר.
_x000D_
זה מתחיל מיד לאחר הולדת התינוק: יצאנו לחתונה והשארנו אותו עם בייביסיטר. בגיל שלושה חודשים נאלץ הקטנצ’יק להיפרד מאיתנו לחצי יום. הזנחנו אותו. חזרנו לעבודה מוקדם מדי, נשארנו בעבודה מאוחר מדי. היינו עייפות וכעסנו על ילדינו, היינו עצבניות והתפרצנו. או להיפך, לא היה לנו כוח, ואז לא כעסנו. לא “היו לנו עצבים”, אז ויתרנו. לא התעקשנו מספיק על ויטמינים. הכרחנו אותם לאכול בשביל השקט הנפשי שלנו. אפשר לערוך רשימת ‘על חטא’ ארוכה, לפי סדר האלף- בית.
_x000D_
אני מאשימה!
_x000D_
אלי בן החמש לא שמע את האזהרות. במקום לאכול בכפית, הוא שיחק בה, עשה ממנה עפיפון, והמרק נשפך על המפה החדשה. את נזפת בו קשות וביקשת ממנו להזכיר לך אם הוא בן שנתיים או שלוש. הוא נעלב והלך לבכות בחדר, אבל את הקשחת את ליבך למען החינוך (והמפה), ואיכשהו המשיך אחר הצהריים הרגיל הלאה. עכשיו הוא במיטתו, יצור קטן ומתוק, ואת צופה בו וליבך נכמר.
_x000D_
זה היה יותר מדי. קראת הרבה על הנושא. את יודעת שבעיות שונות בתקופת הבגרות, אינן צומחות פתאום ללא רקע, הן תוצאה של חוויות ילדות. מי יודע מה עלולה צעקה חסרת פרופורציה, מכה לא מוצדקת או כעס והשתוללות מצידך, לחולל באישיות של הנטע הרך? אשמה.
_x000D_
צללים כבדים מרופפי בטחון מתארכים סביבך, פושטים צורה ולובשים צורה. לפעמים כשאת כועסת, את עלולה להיות מפחידה. גם הגדולה בת השמונה “חטפה ממך” אחר הצהריים מנה שהגיעה לה בצדק, אך היתה יותר מדי “מורחבת”. תוצאה של העצבים שלך באותו יום. עצבים כלליים שאינם אמורים להיות קשורים לחינוך הילדים. אשמה.
_x000D_
אשמה בעברה על סעיף…
_x000D_
קיימים סוגים שונים של רגשי אשמה. הדרגה החמורה של האשמה הורית מתרחשת אצל הורים שנולד להם ילד ש’אינו מושלם’, ילד עם בעיה קלה או קשה, פיזית או נפשית. הורים אלו נוטים להאשים את עצמם: ‘אילו לא הייתי חוטא בחטא פלוני, זה לא היה קורה. אילו הייתי מתנהג יותר בקדושה בנושא פלוני, היה נולד לי ילד בריא’. המחשבות הללו קיימות כמעט אצל כל הורה מסוג זה, בין אם הוא מבטא אותן בקול ובין אם לא. הן נפוצות גם אצל הורים שילדיהם לא הצליחו בתחומי החיים השונים, כולל כאלו שאחד מילדיהם התגרש או שאינו מוצא את זיווגו.
_x000D_
מחשבות אלו יש לעקור מן השורש! הקדוש ברוך הוא, א-ל מלא רחמים, אינו מעניש על התנהגות בלתי הולמת של הורים בפגיעה בילדיהם. ילד שהגיע לעולם עם חיסרון קל, ילד שלא “הולך לו” במשהו, כל אלו הם ניסיונות שה’ מנסה אותנו. השאלה האחת האמורה להישאל על ידינו היא: מה עושים מכאן ואילך? כיצד מתמודדים עם הניסיון באופן הטוב ביותר, באופן שיגרום נחת רוח לבוראנו. הורים שילדיהם מושלמים אינם טובים יותר מהורים שלילדיהם יש חיסרון כלשהו.
_x000D_
דרגת האשמה שנייה היא של הורים שלא נהגו כראוי בילדיהם. באופן אובייקטיבי הם מבינים שעשו טעות: הענישו בצורה מוגזמת, כעסו יותר מכפי הדרוש, הרביצו בחמת זעם. כולנו עושים לפעמים טעויות, וכנראה, אין מנוס מכך. אם כן, מה עושים? ממש כמו בקיום מצוות התשובה: מתחרטים, לומדים מהטעויות וממשיכים הלאה, עם ‘קבלה לעתיד’.
_x000D_
במקרים מסויימים של טעות מובהקת וברורה יש להתנצל בפני הילד. ילד ששומע מהורה: ‘טעיתי הפעם’ – יקבל זאת בהבנה. כשיגדל אף הוא להורה, ידע גם הוא להתנצל.
_x000D_
ועכשיו… האשם מרים ידיים
_x000D_
הסוג השלישי של האשמה הורית מצוי אצל הורים המתהלכים ספוגי האשמה עצמית, לאו דוקא בתחום חינוך הילדים, אלא בכל תחומי החיים. הורים אלו עמוסים בעיות פסיכולוגיות עצמיות שיש לפותרן. חסכים מילדות, חוסר ביטחון עצמי ותדמית עצמית פגומה. עלינו לזכור: עדיף שתעשו טעויות עם הילדים, אפילו טעויות חמורות, אך שתהיה לכם תדמית בוטחת בפני הקטנים – שלא תלכו בקומה נמוכה בביתכם שלכם, אפופי חרטה וחוסר החלטה.
_x000D_
בעבור הילדים, אבא ואמא הם הסמכות שהם זקוקים לה. הדבר החשוב והמשמעותי ביותר בחיים. עליהם להוות משען, משהו שאפשר להיתמך בו בעת משבר. משהו יציב, איתן ובטוח. תדמית זו סותרת דמות שפופה המכה על חטא כל היום!
_x000D_
חשוב לקבוע עובדה מעניינת בתחום זה: כשמישהו אומר: ‘אני אשם’, הוא בעצם מסיר את העול ואת האחריות מעליו. ‘אני אשמה! אני אמא גרועה! אין לי סבלנות לילדים שלי! מה אתם רוצים ממני? אני מודה על האמת, ומכאן ואילך אני בכלא של החטא, מרימה ידיים’… כמה קל להרים ידיים, והתוצאות קשות.
_x000D_
הסתבכות מיותרת
_x000D_
חשבתם על כך, שבעבר, בהעדר כל אותם ספרים עבי כרס, האמורים ללמד אותנו כיצד יש לנהוג בילדינו, לא סבלו ההורים מדקירות אשמה כה רבות, בוודאי לא בקנה המידה  הבלתי נסבל של ימינו?!
_x000D_
מסתבר, שגם כאן, כמו בכל התחומים: ‘מרבה דעת מרבה מכאוב’… עם התפתחותה של הפסיכולוגיה המודרנית והתובנה הפרוידיאנית כי ‘הילדות היא הבסיס לכל’ ו’הקשר הראשוני עם האמא, הוא הבסיס לכל הקשרים בעתיד’ – אנחנו מודעים לאחריות המנטאלית שלנו, מבינים עד כמה הקשר שאנו בונים עם ילדינו הוא קובע ומכריע. הבנה זו גורמת לנו להסתבך ולחוש נקיפות מצפון ורגשי אשמה.
_x000D_
ילדים ‘עוזרים’ לנו להרגיש אשמים, גם על ידי כך שהם פורטים על נימים רגישים בליבנו: “למה אין לך אף פעם זמן בשבילי?”, “תמיד את לא מרשה לי דברים”, “תמיד את לצידה של נעמי”. ועוד קלישאות, שלמרות שהן שחוקות, הן קולעות למטרה.
_x000D_
ילדים מטפחים בהוריהם את הרגשת הכול-יכול, בכך שהם רואים אותם כענקים, היודעים הכול. ההורים הם מספקי הצרכים של הילדים. בלעדיהם אין מי שיאהב אותם, יגונן עליהם, יספק להם מחסה ומזון. מאחר שאין לילד הקטן יכולת השוואה, הוא מייחס להורה שלמות. רק בתהליך התפתחות איטי שמגיע לשיאו בגיל ההתבגרות, מצליח הילד להיפרד מדמות “הכול-יכול” של ההורה.
_x000D_
כולנו רוצים להיות הורים מושלמים, אולם במציאות לא תמיד אנחנו מצליחים ליישם את מה שהתכוונו להיות. למעשה, פעמים רבות אנחנו בדיוק ההיפך מכך: מאבדים את סבלנותנו וגוערים, כועסים, צועקים ומענישים את ילדינו. ואז אנו נתקפים ברגשות אשמה… והיא רק מדרדרת את מצבנו עוד יותר.
_x000D_
ומי הסובל?
_x000D_
אנו, ההורים, הסובלים על מיטת חוליינו, אך גם ילדנו סובל ממחלתנו. רגשות האשמה העצמית של ההורה מייסרות את הילד, לעתים אף יותר מאשר מעשים ‘שגויים’ בחינוך.
_x000D_
ראשית, ילד שהוריו פועלים מתוך רגשות אשמה, עלול להבין שאמנם הוא מקופח ויש לרחם עליו, ואולי אף מגיע לו פיצוי מההורה. זוהי תפיסת חיים מסוכנת…
_x000D_
שנית, ילד שגדל עם הורה החש רגשות אשמה, עלול בצורה פרדוקסאלית להפנים את תחושות האשמה של ההורה ולהרגיש גם הוא אחראי ואשם. הוא עלול להאמין שהוא באמת אשם בכל הדברים ה’נוראים’ שקורים בבית.
_x000D_
הורה רדוף אשמה יגדל ילד רדוף אשמה.
_x000D_
הפסק לדקור את עצמך!
_x000D_
הדרך העיקרית להימנע מרגשות אשמה היא על ידי שינוי האמונות הפנימיות היוצרות אותן. מי שמאמין שהוא אשם, תמיד יחפש את העונש.
_x000D_
מאחר שרגשות אשמה של הורים נובעות בעיקר מהציפייה להיות הורים מושלמים, עלינו להכיר בעובדת האמת שאיננו מושלמים, בהורות. להודות שאיננו ‘כל יכולים’, שהשפעתנו על ילדינו מוגבלת. ככל שנצטרך להיות מושלמים פחות, כן נחוש פחות כעס ואשמה.
_x000D_
טעויות ושגיאות בהורות הן בלתי נמנעות. אנו יכולים להצטייד בכל המידע
_x000D_
הקיים על גידול נאות של ילדים, אך דבר מכל אלה לא ימנע מאיתנו מלאכזב מפעם לפעם את ילדינו ואת עצמנו. משום שגם אנשים בוגרים ומודעים אינם מושלמים, ומשום שקיים פער בין הידיעה לבין ההתנהגות.
_x000D_
עלינו לחשוב בענווה: הקשר בינינו לבין ילדינו הוא קשר לא מושלם, והשליטה בגורלנו ובגורל קרובינו – מוגבלת. מרכיבים רבים משפיעים על התפתחותם של ילדינו ועל יחסם אלינו, מלבד התנהגותנו. במקום לנסות להיות דמות מושלמת, שאיננו מסוגלים להיות, מוטב שנכיר בחולשותינו האנושיות וננסה להיות מי שאנחנו באמת.
_x000D_
מהלך זה בתוספת תפילה לסייעתא דשמיא בחינוך, יצליחו בעז”ה בידינו להיות הורים טובים יותר ואשמים פחות.

_x000D_