במבט ראשון אכן נראה שקיים דמיון בין חוקי התורה לבין חוקי עמים אחרים. איסורים כמו "לא תרצח", "לא תגזול" ו"לא תענה" מהווים בסיס לחוקים של מדינות רבות בעולם. אולם המבט המעמיק מגלה הבדל עקרוני: חוקי התורה ניתנו על ידי א-לוקים, ואילו חוקי העמים הם פרי מחשבת אנוש. הבדל זה מביא לשינוי מהותי במערכת כולה.
הבה נמחיש את הדברים באמצעות דוגמה: בתורה כתובה מצווה שהיא האחרונה ב'עשרת הדברות': "לא תחמוד בית רעך, לא תחמוד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמורו – וכל אשר לרעך" (שמות כ, יג). לא יעלה על דעת המחוקקים בשום מדינה בעולם לשלול מן האדם את 'חירות המחשבה'. אין גם כל אפשרות לכפות על הזולת מה לחשוב או מה לא לחשוב. אין כל אפשרות לפקח על ביצוע חוק הבא להגביל את מחשבות האדם. כלל בסיסי הוא: אין לחוקק חוק שלא ניתן לאכוף אותו.
דרכה של התורה שונה. התורה יודעת נאמנה שחטא אינו מתחיל במעשה החטא בעצמו, ואף לא בדיבורים אודות החטא. הורתו ולידתו של החטא – במחשבתו של החוטא. אדם הגון לא יחליט לפתע לבצע מעשה גנבה. תחילה עליו למצוא הצדקה למעשה שהוא עומד לעשות, לאחר מכן הוא מתרגל אותו במחשבתו, עד שהדבר נראה לו סביר והגיוני. בשלב זה, למעשה, כבר קשה לעצור את ההדרדרות! החטא קנה לו שביתה בנפשו של האדם, והוא מוכן לפעולה אם אמנם ההזדמנות תיקרה בדרכו. הוא נכנס למעגל הפשיעה!
ידוע ומפורסם שהמלחמה נגד הפשע קשה שבעתיים ממניעתו. כל עוד הפשע אינו עומד בפני ביצוע ניתן באמצעים שונים למונעו. במערכה למניעת פשע יש לטפל תחילה בשורש העבירה, במחשבה הקודמת לה. אם לא מזהירים את האדם שלא לחמוד את ממון הזולת, קשה יהיה למנוע אותו בהמשך מגנבה ומגזלה.
בציווי "לא תחמוד" מתגלה ההבדל המהותי בין חוקים אנושיים לתורה האלוקית. רק לתורה יש שליטה על שורש הקלקול, על המחשבה. לכן, הציווי האחרון ב'עשרת הדברות' הוא גם החותם האלוקי, הוא מורה ש'עשרת הדברות' והתורה כולה ניתנו מן השמים.