אמנם נכון, כהנים בעלי מום אינם משרתים בבית המקדש, אולם הדבר אינו קשור כלל להפגנת יחס זלזול כלפיהם או לקיפוח זכויותיהם. הסיבה להלכה זו נובעת מתחום שונה לחלוטין.
בבית המקדש שורה שכינתו של מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא. אנו מתייחסים למקום זה כאילו הוא ארמון של מלך רם ונישא. עבודת הקרבנות נעשית במקום זה בכבוד, בהדר וביחס של יראת רוממות.
מאז ימי קדם הקפידו תמיד, שהעובדים והמשרתים בארמונותיהם של מלכים 'ישדרו' מכובדות וחשיבות במראה גופם, בביגוד המיוחד שלהם ובהליכותיהם. למשמר המלכה באנגליה מתקבלים רק אנשים גבוהים, חסונים ויפים.
לא יעלה על דעתו של מאן דהו להתרעם ולשאול: מדוע מקפחים נכים? מדוע לא מקבלים למשמר המלכה גיבנים או חיגרים? לכולם מובן שאנשים אלו מייצגים את המלכה, ועל המראה החיצוני שלהם להפגין עוצמה וכבוד.
עקרון זה אינו קשור, כאמור, כלל ליחס הכללי לנכים. תורת היהדות, שהיא תורת חסד, מתייחסת אליהם בתשומת לב רבה. היא מדריכה אותנו להקל על סבלם של אנשים הנמצאים במצוקה בכל תחום שהוא. היא מצווה עלינו להיטיב עמם בכל יכולתנו הן בתחום החומרי והן בתחום הרגשי! מוטל עלינו להתחשב ברגשותיהם, לגונן עליהם ולהשתדל שחייהם יתנהלו בטוב ובנעימים.
אמנם בזמן שבית המקדש היה קיים בעלי המומים לא שירתו בו, וזאת, כאמור, ממניעים שאין להם קשר ליחס לאישיותם ולסגולותיהם, אולם יחד עם עובדה זו מעולם לא שמענו שבאותה תקופה יצאו הנכים להפגנות מחאה ממושכות על קיפוחם בעבודה, בזכויות ועוד. כנראה, בתקופה הקדומה נהגו באופן שונה מתקופתנו. בזמננו אמנם מדברים גבוהה גבוהה, אולם בפועל נכים רבים חיים בתנאים מחפירים ומשפילים, ואין מי שיטה אוזן למצוקותיהם ולבעיותיהם.