למרבית הפלא, תופעה זו הינה שכיחה, ומתרחשת אצל בני אדם רבים, כאשר בשלים התנאים להתהוותה. אפרט מעט את המניעים לכך:
בכל יהודי פועמת נשמה אלוקית. למעשה, גרעין רוחני זה מבטא את האדם עצמו, את אישיותו ופנימיותו. הגוף נתפס עפ"י הקבלה כלבוש חיצוני של האדם. הנשמה משילה לבוש זה בעת פרידתה מהגוף ומעברה לעולם הנצח.
הנשמה כמהה וצמאה לקשר רוחני עם אביה שבשמים. היא שואפת אל מקורה, אל כור מחצבה מתחת לכסא הכבוד. אולם קיימים מחסומים! הנשמה ירדה לעולם חומרי, שהוא עולם של נסיונות. כאן יש לה מתנגדים רבים, כגון: תאוות חומריות, מידות נפש שליליות, שטף החיים וקצב הפעילות היום יומית. כולם יחד מחניקים לעתים קרובות את קולה של הנשמה, והוא כמעט ואינו נשמע, אפילו לאדם עצמו.
אולם כאשר נוצרת סיטואציה מתאימה, כאשר האדם מגיע למצב של בדידות, של ניתוק מהסחרור העולמי או למצב של התמזגות עם הדר הבריאה ויפי הטבע, באותה שעה שבה הנשמה ופורצת את מחסומיה. קולה נשמע, והיא שרה את שירת האמונה!
רבים האנשים שמנגינה רוחנית מצטלצלת באוזניהם בשעת שקט זו. הנקודה הפנימית הרוחנית קמה לתחיה, והאדם חש בהשראה ברורה. אין זה דמיון. ניתן לומר כמעט את ההפך. זוהי שעת האמת לאמיתה! החיים הזורמים, שהאדם אינו מבטא בהם את מהותו העצמית, הזמנים שהררי אבק מכסים בהם את פנימיותו, הם שעת דמיון, שעת דמדומים ותרדמה. שעת היקיצה האמיתית היא אותה שעה נדירה שהאדם שומע בה את מנגינת לבו, ותחושתו הפנימית עורגת אל ה', שוכן מרומים.