אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם
(כו', ג')

כל החפץ להבין את יחס היהדות אל חשיבותו של לימוד התורה ראוי לו שיבהיר לעצמו נקודה יסודית זו.

פרשתנו פותחת במילים "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ" וגו'.

במבט ראשון יש כאן כפילות. שהרי בקיום המצוות נאמר "וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ". ומהו שפתחה התורה "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ"? מכאן למדו חכמים שיש להוציא את המילים מפשוטן, וכך כתב רש"י – וביארו כי הכוונה היא שונה "שתהיו עמלים בתורה". כלומר אין הכוונה שמירת וקיום המצוות בלבד, אלא עמל התורה. מהו עמל זה, ומדוע חשיבותו?

הערך של דבר נקבע בדרך כלל על פי התוצאה הסופית – צורתו, עד כמה הוא מושלם או חדשני, ערכו החומרי, שוויו. גם לשכר העבודה יש מקום, אך אין משנה כלל לקונה כמה עבודה ועמל הושקעו בחפץ. כשם שאין למעביד עניין בשאלה האם העובד הגיע לעבודתו ברכב בקלות ונוחות, או ברגל מזיע ויגע לאחר שמכוניתו נתקעה בדרך. מבחינתו – העיקר שהתייצב לעבודה בשעה היעודה, וכל היתר זוהי בעייתו של העובד.

יחס זה נובע מכך שאין צורך שיהיה לעובד קשר עם החפץ או עם העבודה. העמל הוא רק אמצעי הכרחי להגיע לתוצאה. ואם אין צורך במאמץ אין בכך חסרון, ובוודאי תמיד עדיף לצמצם את המאמץ.

סטודנט מוכשר בעל תפיסה מהירה וזכרון טוב, לומד את החומר בזמן קצר. לעומת חברו קְשה ההבנה והתפיסה "הדוגר על החומר" שעות על שעות – בוודאי שהראשון נחשב כמוצלח ומצליח יותר.

אך אין זו דרכה של תורה.

המאמץ וההקרבה הם המרכיב העיקרי בהטמעת התורה, בלבו ואישיותו של הלומד. למוכשר מהיר התפיסה, עדיין חסרה מעלה יסודית בקניין התורה, ורק בהתמדה ועמל יקנה אותה. ועל כן מקובלת בעולם הישיבות האִמרה – "אין הקב"ה מונה דפים אלא שעות". כלומר המוכשר המבין את דף הגמרא שלפניו בזמן קצר וחבירו קשה ההבנה – לשניהם השעה היא בת שישים דקות ואותה עליהם למַצוֹת, וכלפיה שניהם שווים.

ולכן אומר רבי נחוניה בן הקנה בתפילתו, תפילת באי בית המדרש: "מודה אני לפניך ה' אלוקי ששמת חלקי מיושבי בית המדרש… אנו עמלים והם עמלים אנו עמלים ומקבלים שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר".

כי המסירות וההקרבה בהבנת התורה, בחזרה, בשינון והעמקה, הם ההופכים את לומדי התורה למהות של בני תורה. ועל זה מבטיח הקב"ה – "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ" כאשר תהיו עמלים בתורה, אזי "וְנָֽתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ".

ללמדנו – שהשלום והרווחה, השקט והחיים באור החיים, אינם תוצאה של מדיניות צבאית או פוליטית נכונה – אלא של עמלם של בני הישיבות ולומדי התורה.