וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ
(טז', א')
ההלם והטראומה של מות בני אהרן לימדו לקח לדורות.
בארבעה מקומות התורה מזכירה זאת. היא מצרפת לכך את התזכורת "בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ". הוי אומר, כי התשוקה שלהם לקרבת ה' היתה כה גדולה, וחשבו שמעשה זה יקרב ויעלה אותם יותר. אבל היתה זאת טעות. הם לא נועצו במשה, אסור היה להם להביא אש זרה, נענשו בעונש כה חמור.
לא אחת, מתחפש לו היצר הרע, לסולם אשר ראשו בשמים. דא עקא, כי האדם אינו אוחז שם. למשל, היצר הרע מַשְׁלֶה את האדם כי עליו לנהוג בפרישות יתירה. ליטול על עצמו צומות ועינויי נפש. כי עליו להסתגף כדי לכפר ולטהר את עברו, או לכל סיבה אחרת – כיון שאינו בדרגה זו, נכשל ונופל ויורד למעמקים.
לפעמים אדם מבקש להתקדם ולעלות בלימוד התורה, ומחליט לסיים מסכתא או נושא אחר בזמן קצר, כדי להספיק עוד ועוד. כיון שזה "גדול עליו" – כעבור זמן קצר יקצץ בלימוד עד שיפסיק לגמרי. כי הרי לא יעמוד במטרה שהציב לעצמו, שהיתה מראש לא ברת השגה.
כך מצאנו, כאשר עומד העם לקבל את התורה במעמד הנשגב בהר סיני, חוזר הקב"ה ומתרה: "וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם" (שמות יט', יב'). "אַל יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת" (שם יט', כד'). כדי לא להגיע למצב שלא לפי מדרגתם, ואז – הנפילה היא התרסקות כוללת, ולא רק מעידה קטנה.
מכאן נהגו כל חכמי המוסר, לקרוא לכל השומע להם וחפץ להתעלות – שלא לקבל על עצמו קבלות גדולות ומְאַמצות, הנובעות מהתלהבות והתרגשות רגעית. אלא יש להעדיף קבלות קטנות וקלות לביצוע. ומתוך שיתרגל ויעשה, יתחזק ויתקדם.
על העושה כך נאמר "מִי יַעֲלֶה בְהַר ה' וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ" (תהילים כד', ג'). דהיינו, כשעולה כראוי הרי הוא מסוגל להתקיים במקום הגבוה שהגיע אליו.
(מתוך הספר עלי ברוש)