דוד ברוורמן
_x000D_
בישוב הדעת 
_x000D_
אי שם על אי בודד בלב לבו של האוקיינוס. שהתה חבורת קבוצת אנשים שנסחפו אל היבשה לאחר שספינתם טבעה בים. אנשים מיואשים שאיבדו תקווה לשוב אי פעם אל ארץ מולדתם, וניסו לעשות את המיטב כדי שיוכלו לחיות על האי שאליו נקלעו. רק רב החובל הקשיש הפיח בהם רוח תקווה. הוא לא הניח להם להתייאש. "יום יבוא ונצא מכאן", הבטיח.
_x000D_
פירות היער המגוונים סיפקו מזון בשפע. מקורות מים גם הם לא חסרו. מבחינה זו היה האי מקום אידיאלי לקיים בו חיים שלווים.
_x000D_
בעשר אצבעותיהם, ללא כלים ואמצעים מתאימים, החלו משקיעים בבניית מושבה ארעית. הם חטבו עצים בעזרת שברי סלעים משוננים, קלעו חבלים עבים משיחים שצמחו שם בשפע, ובעזרת כלים מאולתרים הכשירו את העצים לשמש כקורות בניה ורהיטים. אט אט החל המקום לקבל צביון של מושבה. הגברים היו עסוקים בציד ובדייג, והנשים עסקו בבישול, באריגה, ובטיפוח גינות הנוי שהוסיפו רוח חיים למקום.
_x000D_
בחבורת הניצולים היה ילד יתום. הוריו טבעו עם הספינה ולא הגיעו אל החוף. בודד נותר בעולם. רב החובל פרש עליו את חסותו ודאג לו כאב. בתחילה הסתובב הילד יחד עם כל המבוגרים, מסייע להם לחטוב, לגרור, לתפוס ולצוד.
_x000D_
כשעמדה המושבה על תילה, הודיע לו רב החובל בחגיגיות: "הגיע הזמן ללמוד!"
_x000D_
"ללמוד מה?" תמה הילד, "לדוג? לצוד? לבנות? לשחות? הכול אני יודע, לא צריך ללמד אותי מאומה".
_x000D_
"יש לך מה ללמוד, יקירי, יש הרבה דברים שאינך יודע".
_x000D_
קיסמים דקים שאסף רב החובל משאריות הבניה, שימשו כסימני האותיות. תחילה צירף מספר קסמים קטנים ויצר את האות אלף.
_x000D_
"זוהי אלף!" אמר. "אמור אחרי בבקשה – אלף!"
_x000D_
הילד הביט ברב החובל כמי שהשתבשה עליו דעתו: "למה אתה מציק לי?!"
_x000D_
רב החובל הביט בילד היתום ברחמים גלויים: "אכן, כעת אינך מבין מה בדיוק אני רוצה ממך, כאן באי אינך יכול להבין מדוע זה יועיל לך, עד כמה זה יכול לסייע לך בחיים. אין לי אפשרות להסביר לך עכשיו את התועלת שבלימוד סימנים אלו. אבקש רק שתסמוך עלי, שתבין שאת טובתך אני מבקש. כשתגדל תבין, יבוא יום ותודה לי".
_x000D_
שנים חלפו, הילד גדל והיה לאיש. הוא ידע קרוא וגם כתוב. במשך השנים לימד אותו רב החובל גם קצת חשבון, היסטוריה וידע כללי. אבל עניין הקריאה הציק לו תמיד, הוא לא הבין בדיוק מדוע היה כל כך חשוב לרב החובל שידע לקרוא.
_x000D_
עד שיום אחד נקלעה למקום ספינה. המלחים הבחינו באנשים שעל האי, סירות הצלה נשלחו אל החוף. האנשים נפרדו ברגשות מעורבים מהמקום שהיה להם בית שנים כה רבות, אך שמחו לחזור אל המקומות ואל האנשים שהשאירו מאחוריהם לפני שנים.
_x000D_
עכשיו הוא הבין. השלטים, המודעות, העיתונים, הספרים, הכול דיבר אליו, את הכול הוא הבין. הוא נחשף לעולם חדש, לעולם הכתוב שעד כה היה רק מדע תיאורטי, הכול הפך למוחשי ומובן כל כך.
_x000D_
כאשר בא גואלם של ישראל משה רבנו בפעם הראשונה אל בני-ישראל ומסר להם את בשורת הגאולה העם האמין  ואף קדו והשתחוו לה' מתוך רגשי תודה ושמחה. אך למרבה הצער בעקבות פגישתם הראשונה של משה ואהרון עם פרעה  הכביד פרעה שבעתיים את עולו עליהם, ואז, כאשר בא משה רבנו בשנית לבני-ישראל, ודיבר בפניהם  דברי עידוד ותנחומים, בארבע לשונות של גאולה,  תיאר בפניהם את היציאה ממצרים, ושהקב"ה מייעד אותם להיות עמו, ומייחד אותם מכול אומות העולם, ויבאם אל ארצו שהובטחה לאבותיהם למורשה.    
_x000D_
אך עם ישראל בתגובה אוטם את אזנו כפי הנאמר בפסוק: "ולא שמעו אל משה  מִקֹּצֶר רוח וּמֵעֲבֹדָה  קשה" (שמות ו' ט') מובן לכול שכוונת דברי הפסוק: "לא שמעו" משמעותו ששמעו את המילים אך לא הופנמו המסרים! וכל זה למה? "מקוצר רוח ומעבודה קשה" רש"י: "כל מי שהוא מיצר רוחו ונשימתו קצרה ואינו יכול להאריך בנשימתו",
_x000D_
כן ביאר הרשב"ם: "אף על פי שהאמינו מתחילה כתכתיב: "ויאמן העם", שהיו סבורים לנוח מעבודה קשה, והנה עתה הכביד עליהם יותר."
_x000D_
אלא שביאורים אלו לא מסתדרים לכאורה עם המשך הדברים כאשר ציווה הקב"ה את משה לגשת אל פרעה בשנית, מגיב משה רבינו: "הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים" (שם י"ב) שואלים בעלי התוספות שטענה זו היא קל וחומר שיש לו פרכה מפני שמה שלא שמעו בני ישראל אליו זה מפני קוצר הרוח ועבודה קשה אך פרעה יושב בנחת על כיסא ממלכתו! מה א"כ פשרה של המשוואה?!
_x000D_
במכילתא מובאת שאלה נוספת ומתבקשת: "רבי יהודה בן בתירא אומר: הרי הוא אומר: "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה". וכי יש לך אדם שהוא מתבשר בשורה טובה ואינו שמח? נולד לו בן זכר, רבו מוציאו לחירות, ואינו שמח? אם כן למה נאמר ולא שמעו אל משה?
_x000D_
מכוח שאלה זו מחדש ריב"ב: " אלא שהיה קשה בעיניהם לפרוש מעבודה זרה" כלומר הקושי לא היה מכובד העבודה אלא אדרבא הם העדיפו את העבודה על פני היציאה לחירות וזאת מפני שהיו דבוקים בעבודה זרה, ולא רצו להינתק ממנה. ולאור ביאור זה מיושבת השאלה על המשוואה בינם לבין פרעה שהרי שניהם היו עובדי עבודה זרה.
_x000D_
במדרש הגדה נאמר ביאור מעט שונה: "מקוצר רוח" – . שאותו הדור מחוסרי אמונה היו, והיו אומרים כי קצרה יד השם מהושיע, ונתחברו אל עובדי עבודה זרה. "ומעבודה קשה" – כמשמעה. אמר משה לפני הקב"ה: ריבון העולמים, כל ישראל לא שמעו אלי ועובדין ע"ז, ואיך ישמע אלי פרעה". 
_x000D_
משמע מדברי המדרש שהביאור בדברי הפסוק: "עבודה הקשה" הכוונה אכן  לעבודה פיסית קשה, כביאור רש"י ושאר המפרשים. אך כלפי דברי הפסוק על: "קוצר רוח" כאן הוא מחמיר מאד ומתאר את בני ישראל כחסרי אמונה בישועת השם, והביאור על צמד המילים: "קוצר הרוח" לא 'קוצר נשימה' אלא קוצר של הרוח. הם סבלו מקוצר נשמה… לא פעמה בהם  רוח האמונה .
_x000D_
 בעל ה"אור החיים" הקדוש כותב ביאור נפלא, הפותח בפנינו צוהר קטן לעולמו הטהור של 'בן תורה'. וזו לשונו: "מקוצר רוח – אולי כי לצד שלא היו "בני תורה" לא שמעו. ולזה יקרא 'קוצר רוח', כי התורה מרחבת ליבו של אדם".
_x000D_
דברי בעל 'אור החיים' הקדוש קצרים הם, אך מכילים בתוכם יסודות חובקי עולם. מבארים את דבריו המפרשים: הגע בעצמך, הרי בני ישראל היו נתונים תחת שעבוד איום ונורא; השוטרים היו מכים אותם על אשר לא השלימו את ההספק היומי; פרעה היה צועק ללא הרף: "תכבד העבודה על האנשים"! – הרי לך שעבוד איום ונורא שנוטל מן האדם את שלוות נפשו, לכאורה במצב כזה מובן מאוד מדוע היו בני ישראל קצרי רוח. ולמרות זאת מלמדנו  ה"אור החיים" הקדוש כי היו קצרי רוח מחמת שלא היו 'בני תורה', לומר שאילו היו בני ישראל בני תורה לא היו קצרי רוח, כלומר: בני תורה היו יכולים לסבול את השעבוד, ולהישאר קשובים  מתוך שדעתם רחבה.
_x000D_
כלומר, כאשר יהודי עוסק בתורת השי"ת, התורה פותחת בפניו צוהר אל המרחבים הרוחניים האין סופיים, הרבה מעבר למושגים של 'כאן ועכשיו'. יהודי הדבק בתורה, מסוגל לפתח נשימה ארוכה, סבלנות ואורך רוח, הנדרשים כל כך לאדם על מנת לצלוח תהליך איטי ומדורג. התורה מעניקה לאדם את היכולות לראות רחוק, להתבונן לעומק ולקבל השראה מהעתיד השלם, על ההווה החסר.
_x000D_
ממשיך "אור החיים" הקדוש: "ומעבודה קשה – כשנתבשרו ישראל בשורת הגאולה – נתרחב לבבם ותחי נפשם, וכשחזרו לשעבוד, הגם שלא היו משתעבדים אלא שיעור הרגיל, ולמטה ממנו- אף על פי כן תקצר הרוח, והמשכיל בטבעיות הרכבת האנושי ישכיל על דבר. ומודיע עוד הכתוב שגם הכבידו עולם עליהם יותר מהרגיל".
_x000D_
כאן מיישב האור החיים את השאלה מה קרה בין המפגש הראשון שמלא אותם בתקווה גדולה, אל מול המפגש המייאש השני. כי לאחר שבני ישראל שמעו את בשורת הגאולה מפי משה- נתמלאו בתקווה עצומה, שהנה קרוב היום בו ייצאו מעבדות לחירות. אך הם חיו את חיי העבדות בעולם המצרי, בעולם של כאן ועכשיו. וכשראו שלא רק שהגאולה לא באה, אלא הוחמר מצבם זה גרם  להם לייאוש גמור. וכל זה כי הם לא זכו להיות בני תורה.
_x000D_
כי בן תורה אינו כאחד האדם, אלא נעלה ומרומם מעל כולם, עד שאפילו אם באות עליו רח"ל צרות רבות אשר באופן טבעי מוציאות כל אדם משלוותו, אין בן התורה נפגע מהן ואינו מגיע למצב של 'קוצר רוח'. דעתו נשארת שלווה, וליבו פנוי לבטוח בהקב"ה שיושיעו מן הצרות בזכות התורה הקדושה המגינה עליו.
_x000D_
נמצאנו למדים מדבריו שכוחה של תורה בא לידי ביטוי ב'הרחבת הלב' המלמדת את היהודי את מידת הסבלנות. התהליך אינו מיידי אלא הדרגתי, כדי להצליח לעמוד באתגר הזה, יש להתמלא בתורה, כיון שהיא המרחבת ליבו של אדם, ומאפשרת לקבל כוחות מהעתיד השלם. וביותר מכך יש להפנים שגם אם נראה שהמצב חלילה מחמיר יש להתאזר בגבורה ולא להיבהל, כי כל זה נועד לחשל את היהודי ולהביאו לבסוף אל הדרגה היותר גבוהה של יישוב הדעת ושלוות הנפש מול כל הניסיונות והקשיים. 

_x000D_