תור ארוך של חסידים ואנשי מעשה הצטופף בחדר ההמתנה בבית כ"ק הרבי בעל ה"בית ישראל" מגור זי"ע. אחד הממתינים היה צאצא של קדושים, שלשלת יוחסין מפוארת השתרגה מאחוריו. היהודי ביקש לידע את שמשו של הרבי כדי שילחש זאת לאוזני הרבי. השמש עשה כבקשתו, למשמע הדברים סירב הרבי להתרגש, והפטיר: "לי הוא מספר זאת?!… וכי מה תועלת יש לי מכך? עדיף  שיספר זאת לעצמו!… לו, אם ירצה, זה יכול לעזור…"
_x000D_
סיפרתי מעשה זה לרב חיים ו. אברך בן עליה מחשובי האברכים בכרמל, בוגר ישיבת "ערכים". למשמע המעשה הוא שיתף אותי בעברו: צאצא הוא, בן אחר בן, לאחת המשפחות המיוחסות  בישראל, ראש המשפחה היה אחד מגדולי תלמידי הבעש"ט  הק' . אך לדאבון לב, זה כבר כמה דורות נתקו אבותיו את הקשר ליהדות, ובחרו לחיות את חייהם  כגויים גמורים רח"ל. גם הוא עצמו חי בשכונת שינקין בת"א כשינקינאי… ללא כל בדל וזיק יהודי.
_x000D_
אך כנראה דמעות אבות אבותיו ואימהותיו פעלו, ובדרך לא דרך, התוודע למורשת ישראל סבא. כאשר התבררה לו בסמינר 'ערכים' האמת האחת והיחידה של יהדותו. התחיל לחקור את שורשי משפחתו, וכשנודע לו לאיזה גזע של אראלים ותרשישים הוא משויך. הוא חש רגשות זעם על אבותיו, כיצד הם זנחו מורשת מופלאה  אל חיי בארות נשברים?!
_x000D_
יום אחד התגלגל לידיו ספר ובו מסופר על מעשה מעורר השראה. בבית אחד הרבנים החשובים פרצה שריפה, השריפה כילתה את הבית על תכולתו. בני הבית נשארו נקיים מכול נכסיהם. הילד הקטן ראה את אמו עצובה ודומעת. היא הסבירה לו שיותר מהכאב על שריפת הבית ותכולתו כואבת היא על שריפת גיליון אילן שלשלת היוחסין המפוארת של משפחתם עד לדוד המלך ע"ה . רצה הילד לנחם את אמו הבוכייה : "אימא, אני אשתדל בכול כוחי לגדול ולצמוח ליהודי צדיק , מעתה תתחיל ממני שלשלת היוחסין!" ואכן הוא עמד בדיבורו, אילנות משפחתיים רבים מעוטרים בו כראש השלשלת.
_x000D_
סיים רב חיים ו. את דבריו והכריז בעניים בורקות: אבותיי, לדאבון לב, ניתקו את אילן היוחסין. אך אני בע"ה מתחיל אילן חדש ישן, של שלשלת יוחסין מתחדשת…
_x000D_
פרשתנו עוסקת בהקמה בפועל של המשכן ובסיכום סך כל עבודת המשכן וכליו. כאשר משה רבנו מסכם את מלאכת המשכן, הוא מזכיר את שני העושים במלאכה : "בצלאל בן-אורי בן-חור למטה יהודה… הוא ואהליאב בן- אחיסמך למטה דן". (שמות ל"ה ל- ל"ד)
_x000D_
את המשכן בנו יחד בצלאל ואהליאב. בצלאל היה בן למשפחה מיוחסת, צאצא לשבט יהודה, שבט המלוכה. נכדו של חוּר בנה  של מרים אחות אהרון ומשה. ואילו אהליאב היה משבט דן, הוא לא היה מ"היושבים ראשונה במלכות…" אלא כפי שרש"י כותב שם: "משבט דן מן הירודין שבשבטים, מבני השפחות".
_x000D_
שנים אלו מיצגים את שני הקצוות הקוטביים של שבטי ישראל. בצלאל שהיה "מגדולי השבטים",  לבין אהליאב שהיה משויך לירודין שבשבטים. אף-על-פי-כן מזכיר משה רבנו את שניהם כאחד, מבאר רש"י: "השווהו המקום (את אהליאב) לבצלאל למלאכת המשכן… לקיים מה שנאמר: "וְלֹא נִכַּר שׁוֹעַ לִפְנֵי דָל" (איוב ל"ד י"ט)
_x000D_
תפקיד זה של בניית המשכן היה פלאי ונסתר. הוא  לא ניתן לפי כישורים או מעשים. אלא בהוראה ישירה של הקב"ה למשה רבינו. בראש האומנים העוסקים במלאכה קורא השי"ת  לבצלאל בן אורי בן חור – "ראה קראתי בשם בצלאל"… ומשה רבינו מצביע עליו לפני העם – "ראו קרא ד' בשם בצלאל"…ונאמר בגמרא בסנהדרין שבצלאל בבנותו את המשכן היה בן י"ג שנים בלבד!! שנאמר: "איש, איש ממלאכתו".
_x000D_
רבנו בחיי בפירושו לפרשת "כי-תשא" מדגיש את גודל הפלא במלאכתו של בצלאל. בדרך הטבע  כמעט בלתי אפשרי שאדם שיצא ממצרים, ועסק במשך שנים רבות בעבודת פרך של חומר ולבנים, עבודת-כפיים גסה ומגושמת – יוכל לעסוק במלאכות עדינות של זהב וכסף, בפיתוחים ומלאכת מחשבת של כלי המשכן ובגדי הכהונה. גם אם היה נולד  עם כישורים שכאלו, מסביר רבנו בחיי, "היה ראוי שישכחנה בהתעסקו במלאכת החומר והלבנה".
_x000D_
זהו גודל הפלא של בצלאל הנער, ילד שנולד וגדל בגלות מצרים, בן להורים שעבדו כל ימיהם בחומר ולבנים, אך עליו מוטלת המלאכה של "לחשוב מחשבות לעשות בזהב בכסף ובנחושת". נער שזה עתה הגיע לעול מצוות, נכנס בזכות אבות  לתפקיד הגבוה והקדוש ביותר בעולם, בניית משכן להשי"ת. והוא אכן זכה להצליח במלאכתו  ונעשה "פרנס טוב" שנמנה בין "שלושה דברים שמכריז עליהם הקב"ה בעצמו".
_x000D_
כפי שמשה רבינו עצמו אמר לבצלאל: "ובצלאל בן רבו אורי וגו' עשה את כל אשר צוה ד' את משה"(שם ל"ח כ"ב)   מבאר רש"י – אשר צוה אותו משה אין כתוב כאן אלא כל אשר צוה ד' את משה אפילו דברים שלא אמר לו הסכימה דעתו … אמר לו משה- בצל א-ל היית ".
_x000D_
אל מלאכת ההקמה הצטרף אהליאב. בא הכתוב להשוות בין בצלאל לבין אהליאב ששניהם למרות מעמדם השונה שווים. ומעניין לציין שגם בעתיד בבניית בית המקדש הראשון גם שם עבדו יחד שלמה המלך ע"ה משבט יהודה וחירם בן האישה האלמנה שהייתה משבט דן.
_x000D_
למדונו חז"ל שכול פרט ופרט במלאכת המשכן יש בו מסר לדורות. ומכיוון שהבחירה לא נעשתה בידי אדם אלא בידי שמים, יש להבין מדוע הוצרך הפסוק לציין שהמשכן נבנה דווקא בידי בצלאל ואהליאב  שהיו משני הקצוות של השבטים, מהו המסר לדורות הנלמד מכאן?  
_x000D_
מבארים המפרשים שרצתה התורה להדגיש עניין זה, מכיוון שבנדבות שבאו עבור המשכן (מלבד "מחצית השקל" שבה הושוו העשירים לעניים)  היו הבדלים משמעותיים בגובה התרומות בין המתנדבים, כפי שרש"י מציין על דברי הפסוק: "לכפר על נפשותיכם" (שם ל' ט"ו) מבאר רש"י: "לא הייתה יד כולם שווה בה, אלא איש-איש מה שנדבו ליבו". כלומר, מי שהיה ברשותו כסף וזהב – תרם כסף וזהב, ואילו העניים תרמו תרומה מועטת, כפי יכולתם.
_x000D_
הבדלים אלו עלולים לעורר תמיהה: הלוא המשכן הוא המקום המאחד של עם-ישראל, ואחת ממטרותיו הייתה לשמש "עדות לישראל שוויתר להם הקב"ה על מעשה העגל" כפי שאנו מוצאים בפרשת "כי תשא" כשהקב"ה מדבר עם משה, אין הוא מדגיש את מעלת בצלאל כבנה של מרים, ואחיינו של משה, אלא דווקא את עובדת היותו נכד לחוּר- חור היה איש המעלה שלקח חלק במלחמת עמלק ויחד עם אהרון תמך בידי משה. חור שהוא ואהרון נלוו לזקנים וליוו את משה להר סיני קודם מתן תורה, אך לא מפני כך מציינת התורה את יחוסו של בצלאל לחור,  אלא מהעובדה  שגילה מסירות נפש נפלאה, כשהוכיח את עם ישראל על מעשה העגל, עד שהרגוהו ומת על קידוש השם. עתה הוא מקבל את שכרו, ונכדו בצלאל מנצח על מלאכת המשכן. בכך נסגר מעגל – עוון חטא העגל מתכפר כשקטגור נעשה סנגור.
_x000D_
לאור הדברים מכיוון שהמשכן בא לכפר על החטא של כלל ישראל היה עלול להיות טעם לפגם באי השוויון בין  התרומות של העשיר לעני,
_x000D_
לכן הדגיש משה את שני הקטבים שמייצגים בצלאל ואהליאב – נכבדי העם והפחותים שבו. כל בני-ישראל, מהגדולים ביותר ועד הקטנים שבהם, השתתפו בבניית המשכן, וכל אחד ואחד תרם לו כפי יכולתו. מבחינת הכוונה ונדבת הלב היו הכול שווים, ורק מבחינה כמותית היו הבדלים, ואין בכך לפגוע באחדות הכללית סביב מלאכת המשכן.
_x000D_
רעיון זה טמון בדברי הפסוק באיוב שמביא רש"י: " אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא פְּנֵי שָׂרִים וְלֹא נִכַּר שׁוֹעַ (שׂר- נדיב) לִפְנֵי דָל כִּי מַעֲשֵׂה יָדָיו כֻּלָּם". מבאר רש"י: "אשר לא נשא פני שׂרים" – כלומר למלך עולם אשר אין משׂוא פנים לפניו . ומוסיף ע"כ המצודות דוד: "אשר לא נשׂא" – הלא הוא אשר לא נשׂא פני שׂרים לוותר להם על מַעַלם, ולא ניכר לפניו מי הוא השוע ומי הוא הדל, להיות חלוקים בדבר משפט הגמול, כי כולם מעשה ידיו המה ואין הפרש ביניהם מול המקום!. "כי מעשה ידיו כולם" כותב שם הרמב"ן: "ואוהב זה כ-זה". 
_x000D_
וזהו מסר לדורות, כל יהודי באשר הוא נדרש להיות ראוי משכן לקב"ה בעולם. כפי הנאמר: "ועשו לי מקדש ושכתי בתוכם". בתוך לבם של ישראל. כלשון הפיוט: "בלבבי משכן אבנה". כפי שלכולם ניתנה האפשרות להיות חלק בבניין המשכן בעבר, "כי מעשה ידיו כולם"- כולם אוהב הקב"ה זה כזה", כך במלאכת ה'משכן' האישית. שערי ההצלחה וסייעתא דשמיא  פתוחים בפני כ- ו- ל-ם, בעלי הייחוס וכאלה שאינם כאחד. תפקיד כול יהודי להשתמש בכישוריו ביכולותיו ולהאיר בהם  את חלקו המיוחד השמור לו בבניין 'משכן השם'. חובתו לא מסתיימת בכך נדרש הוא באותה מידה  לאפשר גם לחברו להאיר את חלקו. ובזה טמון סוד ההצלחה של כלל ישראל.
_x000D_
עם סיום ספר שמות המוגדר ע"י הרמב"ן כספר ה"גלות והגאולה". יהי רצון שנזכה כבר לראות את אור הגאולה, לזכות להיות חלק בבניין בית המקדש השלישי , במהרה בימינו.
_x000D_
חזק חזק, ונתחזק.

_x000D_