לאחר שמכרו האחים את יוסף לאורחת ישמעאלים שהיתה בדרכה למצרים, הם לקחו את כותנתו וטבלוה בדם שעיר עיזים (בראשית ל"ז, ל"א).
_x000D_
"וישלחו את כתונת הפסים, ויביאו אל אביהם ויאמרו: זאת מצאנו. הכר נא הכתונת בנך היא, אם לא! ויכירה ויאמר: כתונת בני! חיה רעה אכלתהו! טרוף טורף יוסף! ויקרע יעקב שמלותיו וישם שק במתניו, ויתאבל על בנו ימים רבים" (שם ל"ב-ל"ד).
_x000D_
כמנהיג האחים נחשב יהודה כאחראי למשלוח כתונת הפסים הטבולה בדם ליעקב. המטרה היתה לטשטש עקבות, להרחיק כל חשד מהאחים, שמא היתה ידם בהעלמו של יוסף לנוכח השנאה שהיתה ביניהם.
_x000D_
מיד לאחר פרשת המכירה מובא תאור קורותיו של יהודה מיום זה והלאה. האמנם קיים קשר בין שתי הפרשיות, מלבד הסמיכות בתורה?
_x000D_
התורה מתארת את ירידתו של יהודה לעדולם: "וירד יהודה מאת אחיו" (שם ל"ח, א'). רש"י חושף את משמעות הירידה: "מלמד, שהורידוהו מגדולתו. כשראו האחים בצרת אביהם, אמרו ליהודה: 'אתה אמרת למוכרו. אילו אמרת להשיבו, היינו שומעים לך'". ללמדנו, שיהודה היה המנהיג הטבעי ונודעה לו השפעה על שאר אחיו.
_x000D_
יהודה בן יעקב נשא לאשה את ביתו של איש סוחר ונכבד ושמו שוע, והיא ילדה לו שלושה בנים: ער, אונן ושלה (בראשית ל"ח, ב'-ה').
_x000D_
ובהמשך: "ויקח יהודה אישה לער בכורו ושמה תמר" (שם ו'). ער לא האריך ימים ומת בחטאו, שלא רצה להביא בנים לעולם (שם ז'). בהתאם לחוקי הייבום, נשא אותה האח השני אונן. אף הוא מת בלא עתו בחטא זה. תמר נותרה אלמנה משני בני יהודה.
_x000D_
עתה חלה חובת ייבום על האח השלישי. יהודה חשש שמא ימות גם הוא כשני אחיו. על כן הרחיק את תמר מביתו:
_x000D_
"ויאמר יהודה לתמר כלתו: שבי אלמנה בית אביך עד יגדל שלה בני, כי אמר פן ימות גם הוא כאחיו" (שם י"א).
_x000D_
אך שאיפה עזה קיננה בלבה של תמר להתקשר למשפחת יהודה, ויהי מה. בכל מאודה חפצה להקים דור מביתו של יהודה בן יעקב, נכד אברהם ויצחק.
_x000D_
שעת הכושר הגיעה. היה זה לאחר מות אשת יהודה. כששמעה שחמיה עולה תמנתה לגזוז את צאנו, עשתה מעשה נועז:
_x000D_
"ותסר בגדי אלמנותה… ותכס בצעיף… ותשב בפתח עינים אשר על דרך תמנתה… ויראה יהודה ויחשבה לזונה… ויט אליה… ויאמר: הבה נא אבוא אליך, כי לא ידע כי כלתו היא. ותאמר: מה תתן לי כי תבוא אלי… ויאמר: מה הערבון אשר אתן לך? ותאמר: חותמך ופתילך ומטך אשר בידך. ויתן לה ויבוא אליה ותהר לו" (שם י"ז-י"ח).
_x000D_
בהתאם לחוקי הייבום, כל עוד קיימת זיקה בין אשת האח המת למשפחתו, היא אסורה להינשא לאחרים.
_x000D_
"ויהי כמשלוש חודשים ויוגד ליהודה לאמר: זנתה תמר כלתך וגם הנה הרה לזנונים. ויאמר יהודה: הוציאוה ותשרף" (שם כ"ד).
_x000D_
יהודה לא העלה בדעתו באותו רגע, שהוא הוא האב לעובר שתמר כלתו נושאת ברחמה.
_x000D_
כמה פשוט היה לתמר בשעה קשה זו לנפנף לעין כל בחותמת, בפתילים ובמטה ולזעוק בקול קבל עם ועדה: יהודה, הנה הערבון שנתת לי על אם הדרך, אתה האיש אשר לו אני הרה.
_x000D_
אך תמר לא עשתה זאת. בעוד היא מודעת לעובדה שחלומה עומד להאכל בלהבות המדורה, וגם בניה ימותו עמה, היא לימדה אותנו פרק בהלכות כבוד האדם:
_x000D_
תמר לא פנתה ליהודה בפרהסיה כדי לא להלבין את פניו ברבים. היא תלתה את גורלה ברצונו הטוב של יהודה כששלחה לו בחשאי: "הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה" (שם כ"ה). לו רצה, יכול היה להתעלם מדבריה, ולאיש לא היה נודע לעולם שממנו היא הרה.
_x000D_
מכאן אמרו חז"ל: "נוח לו לאדם שיפילוהו לכבשן האש, ואל ילבין פני חברו ברבים" (רש"י על פי המדרש).
_x000D_
יהודה שמע עתה מפי תמר את המילים: "הכר נא". באותו הרגע עלו בתודעתו המילים הללו ממש שבהן השתמש הוא עצמו כדי לטשטש את עקבות מכירת יוסף, באומרו לאביו (בראשית ל"ז, ל"ב): "הכר נא, הכתונת בנך היא". הוא בטח שמילים אלו ירחיקו ממנו ומאחיו כל חשד להעלמו של יוסף. והנה, אותן המילים "הכר נא" מציבות בפניו אתגר המחייבו להודות לעין כל במעשה שכה חפץ היה להסתירו.
_x000D_
המילים שבאו לכסות ולהסתיר מעשה עוול, את מכירת יוסף, חשפו עתה את המעשה שהשתוקק להסתירו… חוק "מידה כנגד מידה" פעל אפוא עד תום.
_x000D_
יהודה שומע את דבריה האציליים של כלתו. היעמוד גם הוא בניסיון? האם יודה ברבים בטעותו? הלוא אם יודה ויורידה מאש המוקד, יהיה הוא נתון ללעג. הוא, המכובד ונשוא הפנים, נכשל עם אשה על אם הדרך? כלום יהיה מסוגל לעמוד בבושה, שתלווה אותו כל ימי חייו?
_x000D_
התורה מבשרת לנו כי הוא עמד בנסיון: "ויכר יהודה ויאמר: צדקה ממני" (שם כ"ו).
_x000D_
תמר ויהודה זכו שקמה מהם מלכות בית דוד, שהרי מלכים הם במהותם, הם משלו על הטריטוריה הקשה ביותר לשליטה – על עצמם!

_x000D_