אנו יודעים שהדם אינו מסוג הדברים שאדם מתאווה אליהם. מדוע אפוא מצאה התורה לנכון להזהיר על אודות שתייתו: "רק חזק לבלתי אכול הדם…" (דברים י"ב, כ"ג)?
_x000D_
יתר על כן, הן על איסור הדם נצטווינו בתורה כבר לפני כן (ויקרא ג', י"ז. ז', כ"ו. י"ז, י"ב), אם כן, מדוע כפלה התורה את איסוריה בנידון, ועוד הוסיפה את הצו "חזק"?
_x000D_
בניגוד לתיאוריות הגורסות כי אדם יכול לסמוך על היותו מחוסן וחזק דיו מול סיכונים רוחניים, באה התורה ומצווה: "אל תאמין בעצמך!" אין לך מישור שהוא מחוסן מפני השפעת היצר הרע. בכל מקום שאליו מגיע היצר, מסוגל האדם להיכשל, גם בניגוד לכל היגיון ולכל טבע אנושי.
_x000D_
הרבה מצוות שנכתבו בתורה, גם אלמלא נכתבו לא היה אדם נגרר אחריהן. דוגמה אופיינית לכך הוא האיסור שלא לאכול שקצים ורמשים. גם אלמלא אזהרת התורה, נפשו של אדם סולדת מהם. אם בכל זאת נכתב איסור זה בתורה, אין זאת אלא בשביל להרבות שכרם של ישראל. כנאמר (מסכת מכות כ"ג, ב'): "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הירבה להם תורה ומצוות". מעתה ההימנעות ממאכלים תעובים אלו הינה בגדר מצוה, שהקב"ה נותן עליה שכר.
_x000D_
מדוע מגיע שכר למי שפורש ממאכלים מאוסים אלו? והלא גם מבלי שנצטוו ישראל על כך, לא היה עולה על דעתם להתגעל במאכלים משוקצים אלו, ואם כן מהו הצדק שבמתן שכר על הימנעות זו?
_x000D_
אמנם מבלי שנצטוו, לא היו ישראל מתאווים למאכלים אלו. אולם הכל נשתנה לאחר הציווי. מאחר שהתורה אסרה את אכילתם, שוב שולט שם היצר הרע, ולמרות חוסר ההגיון והטעם שבדבר מנסה היצר להכשיל. אם למרות הסתת היצר מצליח היהודי להימנע מאכילתם, מגיע לו שכר על כך. היצר הופך כל מאוס לנחמד, וכל מכוער – ליפה, ואם בכל זאת מתגבר היהודי על יצרו, ראוי הוא לגמול הולם משמים.
_x000D_
יראת השמים שבלב האדם מחייבת להיזהר מכל מגע עם האיסור, גם אם איסור זה נראה רחוק ביותר.
_x000D_
הכישלון הראשון בתבל, חטאו של אדם הראשון, היה בדבר שבדרך הטבע היה חסר סיכוי שיקרה.
_x000D_
מכל עץ הגן הותר לאדם ולחוה לאכול כאוות נפשם, ואף על מראיהם ניתן היה להתענג. למרות זאת נתאוותה חוה לאכול דווקא מן העץ היחיד שחל עליו איסור. דווקא עץ יחיד זה הפך לפתע להיות בעיני חוה: "טוב למאכל, תאוה לעינים ונחמד להשכיל" (בראשית ג', ו'). כל השאיפות וכל הרצונות התמקדו בו, עד שגם אדם הראשון מעד ונכשל. הנחש, המסית הקדמון, מופיע לעתים בהפתעה, בנקודה שבה כלל אין מצפים להופעתו.
_x000D_
היצר פועל בכל התחומים, גם באלה שהם חסרי כל הגיון. בימי בית ראשון הוא פעל במישור החטא של עבודה זרה, למרות חוסר ההגיון שבה. בדורנו הוא פעיל בתחום ההתפרקות מכל עול ושילוח כל רסן, עד להפיכת הנושא לשיטה. אף בכך אין לא טעם ולא תבונה, וכל כוחו של היצר נובע רק מחמת שאסרה זאת התורה, בבחינת "מים גנובים – ימתקו" (משלי ט', י"ז).
_x000D_
כשקרבו ימי דוד המלך למות, הוא ציווה את שלמה בנו את צוואתו האחרונה. בין השאר הוא ציווהו לנקום בשמעי בן גרא, שקללו קללות נמרצות (מלכים א', ב', ט'): "ועתה אל תנקהו כי איש חכם אתה, וידעת את אשר תעשה לו".
_x000D_
שלמה ציווה על שמעי לבנות לו בית בירושלים, ולא לצאת מהעיר. הוא גם הזהירו (שם ל"ז): "והיה ביום צאתך ועברת את נחל קדרון, ידוע תדע כי מות תמות".
_x000D_
שמעי קיבל על עצמו מיגבלה זו בשבועה. לאחר שלוש שנים ברחו ממנו שני עבדים, ויצא לבקש אותם בגת, ועל כן התחייב בנפשו.
_x000D_
מנין היה לשלמה הביטחון ששמעי יעבור על אזהרתו? הן יכול היה שמעי לבנות לעצמו בית נאה בירושלים, ורבים היו הסיכויים שימות על מיטתו כדרך כל הארץ, וצוואת דוד לא תקויים? גם תמוה, מדוע כפל שלמה את אזהרתו לשמעי שאם יצא ידע כי בן מוות הוא, והרי הכל יודעים שהממרה את פי המלך, אחת דינו להמית?
_x000D_
אמנם יכול אדם לחיות שנים בירושלים מבלי שירצה לצאת ממנה, אבל דווקא משום שהדבר נאסר עליו, התגבר יצרו של שמעי עליו , עד שהתפתה ויצא. דווקא משום ששלמה כפל את אזהרותיו גברה תשוקתו, ויצא מן העיר ושילם על כך בחייו. באופן זה היה שלמה בטוח שיקיים את מצוות אביו.
_x000D_
ללמדך, כי דווקא הדגשת האיסור היא המגבירה את הפיתוי לעבור עליו.
_x000D_
רבים נותנים לחייהם לזרום באפיק טבעי מתוך הנחה מוטעית ש"הכל יסתדר". למעשה, ההיפך הוא הנכון. ללא מאמץ, ללא סלילת דרך בינות למכשולים, עלולים אנו למעוד ללא הרף.
_x000D_
חכמינו הורו לנו ושיננו את הכלל: "ארבעה צריכים חיזוק, ואלו הם: תורה ומעשים טובים, תפילה ודרך ארץ" (מסכת ברכות דף ל"ב, ב'). ללא התאמצות והתחזקות, לא יוכל האדם לשמור תורה ומצוות. חיזוק זה צריך להעשות בכל הכוח. כדי לעמוד במשימות שהוטלו עליו חייב אדם לרכז את כל משאביו שאם לא כן, לא יעלה בידו מבוקשו כי ירבו עליו פיתויי יצרו.

_x000D_