המיפקדים שבהם התפקדו בני דור המדבר, לא היו רק צעדים טכניים שבאמצעותם ניתן לדעת את מספר האנשים או את מספר יוצאי הצבא שביניהם. אילו כך היה הדבר, לא היתה התורה מקדישה מקום כה נרחב לפירוט מנינים אלו.
_x000D_
ואכן רש"י מבאר כי "מתוך חיבתן לפניו (לפני ה') הוא מונה אותם כל שעה". המיפקד מהווה ביטוי לחיבתם של ישראל בעיני ה'.
_x000D_
אולם מהו המיוחד במיפקד זה, איך מעשה שאינו אלא ענין נוהלי גרידא, יכיל בקרבו פנימיות ונשמה שיעידו על היחס המיוחד של הקב"ה לישראל?
_x000D_
צורת המיפקד התבארה בתורה (במדבר א', ב'): "שאו את ראש כל עדת בני ישראל… במספר שמות". לאמור, כל אחד מן העם חייב היה להתפקד בשמו לפני משה ואהרן. מדוע היו חייבים לנקוב בשמות את כל העובר על הפקודים? כאשר מפקד בצבא מבקש לדעת כמה אנשים בגדודו, עליו לסכם את מספרם הכללי , אולם אין לו כל ענין לדעת את שמותיהם הפרטיים של חייליו ואת שמות אבותיהם.
_x000D_
גם הרוצה לדעת את מספרה של קבוצת אוכלוסין כלשהי, לצורך כלכלי או לצרכי דיור, אינו נזקק לבדוק בייחוסם. מדוע הצטוו כאן ישראל להתפקד בצורה של "במספר שמות"?
_x000D_
התשובה היא כי באיזכור השמות לפני משה ואהרן היתה סגולה להתברך ולהוסיף שפע. עם זאת, ניתן עדיין לסבור שאיזכור השמות, שהיה בו תוספת זכות לישראל, היה השג צדדי שהושג אגב המטרה המרכזית שהיא ידיעת מספר הנפשות בעם, אולם לאמיתו של דבר לא כן הוא. מהות אותו המיפקד לא היתה לצורך חישוב מספרם הכולל של בני הדור, אלא לשם מטרה פנימית יותר. נסביר את הדברים:
_x000D_
הלל הזקן היה אומר (אבות א', י"ד): "אם אין אני לי – מי לי? וכשאני לעצמי – מה אני?" אנשים שתפיסת עולמם הינה חומרית מיסודה, רגילים לפרש את משמעות דברי הלל כאילו הוא ממליץ לאדם לא לסמוך על טובותיהם של אחרים, כי מה שעושה אדם בשביל עצמו, לא יעשה איש עבורו. לפי גישה זו, ראוי לאדם לפתח לעצמו מרפקים חזקים, כי רק בעזרתם הוא יצליח בעולם. את תוצאות המשמעות המעשית של פרשנות מוטעית זו ניתן למשש על כל צעד ושעל.
_x000D_
ברור שלא לכך התכוון הלל, מטרתו להנחותנו אורחות חיים בעלי משמעות רוחנית.
_x000D_
לכל אחד ניתן מן השמים תפקיד רוחני ייחודי שאותו עליו למלא, ותפקיד זה לא יוכל להתבצע אלא על ידו. אדם שינסה למלא את המשימה המוטלת על זולתו, לא יצליח. מלבד מה שעל ידי זה הוא יזנח את תפקידו הוא, גם לא יושלם תפקידו של הזולת על ידו, באשר תפקיד זה יכול לצאת לפועל רק על ידי מי שעליו הוא הוטל.
_x000D_
התפקיד האישי שהוטל על כתפו של כל יחיד, מוצא ביטוי באותו מיפקד.
_x000D_
תפקיד ייחודי זה מוטל רק על שכמו של יחיד מסויים, כי במהותו שונה כל יחיד מרעהו, והתפקיד "תפור" לכל אדם באופן נפרד. כל זה נרמז בשמו של האדם. שם של אדם, במיוחד אם שם זה מופיע בתורה, הוא לא רק אמצעי טכני לזהותו ולהבדילו מאחרים. השם מקפל בקרבו את מהותו של האדם.
_x000D_
אדם הראשון שנתן שמות לכל בעלי החיים, לא נקב בשמות סתמיים. כל שם כלל בקרבו את מהותו הייחודית של אותו מין. לפיכך, מתוך קריאת שמות אלו נודע כי חכמתו של אדם הראשון היתה גדולה מזו של מלאכי השרת. קל וחומר בשמות אנשים, שבהם מקופל טיב אישיותם. לכל היצורים ניתנו השמות בצורה קיבוצית, אולם בישראל יש לכל אחד שם בפני עצמו, שם המורה על מהותו העצמית.
_x000D_
אמר הקב"ה למשה (שמות ל"א, ב'): "ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור… ואמלא אותו רוח אלוקים". שמו של בצלאל, הכיל את מהותו, וזו התבטאה ברוח אלוקים שמילאה אותו, ולכן עליו הוטל התפקיד הקדוש והבלעדי של בנין המשכן. איש מלבד בצלאל לא היה מסוגל למלא משימה זו, באשר היא תאמה רק את אישיותו של בצלא בניגוד למיפקדי אוכלוסין המקובלים בעולם, שבהם אין משמעות לזהותו של כל יחיד, נועד מיפקד התורה להדגיש את מהותו המיוחדת של כל אחד.
_x000D_
זוהי החיבה היתירה שנודעה לישראל מתוך ציווי הקב"ה לפוקדם, וכשנשנה המנין, היה זה אות נוסף לחיבה זו.
_x000D_
חז"ל הדגישו את רוממותם של ישראל שנמשלו לכוכבים, שהבורא מוציאן ומכניסן במספרם ובשמותיהם, שנאמר (ישעיהו מ', כ"ו): "המוציא במספר צבאם, לכולם בשם יקרא".
_x000D_
לעומדים ממרחק נראים כל הכוכבים זהים, ברם כל אדם יודע מה שונים הם הכוכבים זה מזה. כל אחד מן הכוכבים עולם גדול ונרחב הוא בפני עצמו. אף ישראל נמשלו לכוכבים, באשר כל אחד מישראל הינו עולם מלא, אין לו כפיל ואין לו תחליף. אין כל הגזמה במה שאמרו חז"ל (סנהדרין ל"ז, א'): "שכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא, וכל המאבד נפש אחת מישראל כאילו איבד עולם מלא", באשר באמת כל יהודי עולם מלא וייחודי הוא.
_x000D_
משמעותו של מיפקד זה לא היתה ספירה סתמית, אלא מיפקד של עולמות רבים. כדרך שהכוכבים נמנים על ידי הקב"ה במספר ובשמות, כך גם נמנה עם ישראל בצורה זו, והיא מורה על החיבה היתירה שה' מחבבם.
_x000D_
קיים כאן גילוי נוסף המשתמע מתוך המנין במספר שמות. השם מורה, כאמור, על מהות אישית ייחודית, ולפיכך גם על התפקיד הייחודי. אישיות זו מושגחת בהשגחה פרטית מדוקדקת ממרום, שלא כאומות העולם שהשגחת הבורא עליהם הינה כללית.
_x000D_
הרמב"ן (פסוק ג') מדייק כי ביחס לישראל לא נאמר בתורה הפועל "תספרו" (כדרך שנאמר בספירת העומר, למשל), אלא "תפקדו". והוא מסביר: ענין הפקידה הוא זכרון ההשגחה על הדבר, כלשון (בראשית כ"א, א'): "וה' פקד את שרה"…
_x000D_
ערכם של חפצים נמדד בכמותם, ולכן שייך בהם הפועל "ספר". אולם כאשר מדובר ביהודים, קובע כל אחד מהם ברכה לעצמו, באשר אין איש בתבל שישווה בעולמו הפנימי אל רעהו, ועל כן ראוי כל אחד לזכרון ולהשגחה מיוחדים, והתורה משתמשת בעניינם בפועל "פקד". המנין במספר שמות, בפרשת כי תשא, נוקט לשון 'פקידה', ובזאת הוא מלמד על ההשגחה הפרטית הצמודה לכל אחד מישראל, והוא מעלה את זכרונם לטובה לפני ה'.
_x000D_
הבדל רב קיים בין אבני בנין לבין יהלומים. ללבנה בבנין אין כל חשיבות עצמאית, וערכה נמדד רק במידת שימושה בין האבנים, אולם יהלומים – לכל אחד חשיבות בפני עצמו. שיבוץ של יהלום אחד בין יהלומים אחרים מוסיף על חינה ועל יופיה של כל אבן, ואינו מטשטש את ייחודיותה. אין זה אלא משל חיוור לחיבתם וליקרתם של ישראל, שכל אחד מהם משובץ כאבן זוהרת בכתרו של מלך מלכי המלכים, וממספר כולם מתעלה ומתקלס בעל הכתר.
_x000D_
לאור דברים אלו מתוודע אדם לעומק המושג "אם אין אני לי – מי לי?", ועליו להמשיך ולהבין מה הוא כוחו של יחיד המקיים מצוות, וקל וחומר – רבים העושים, ולפיכך "כשאני לעצמי – מה אני?" מבאר את תפיסת התורה ביחס למיפקד בני ישראל.
_x000D_
נראה לכאורה שדברים אלו באו להחמיא לנו ולנסוך בנו רק תחושת חשיבות, שהרי אין כמונו בנים חביבים למקום, אולם חלילה לנו מלאמץ דרך זו.
_x000D_
חז"ל (במדבר רבה א', י"א) הסבירו שבכוונה תחילה נקטה התורה כאן את לשון: "שאו את ראש", משום שלשון זו משמשת בשני פנים. פעמים היא לשון הרמה וגדולה, ולפעמים היא מביעה משמעות הפוכה, כאדם האומר למוציא להורג: התז ראשו של פלוני. נשיאת הראש עשויה להניב תוצאות ברוכות, אולם היא גם עלולה לגרום לתוצאה הפוכה, חלילה.
_x000D_
אכן מיפקד עשוי להתבצע בשתי צורות. יש שהוא נעשה באופן שמגמתו לדעת רק את הסכום הכולל של הנפקדים, ואז אין חשיבות לצורתו האישית של כל יחיד – זוהי נשיאת הראש לרעה. אולם קיימת צורת מיפקד שבה חפץ הקב"ה, ושכולה נועדה לרומם את קרנו של כל יחיד מישראל, וזוהי נשיאת הראש לטובה.
_x000D_
בעת מיפקד זה שלאחר הקמת המשכן, הגיעה כל הבריאה אל שלמותה, ועימה הגיעו ישראל למקומם המרכזי בבריאה. על כך רומזת נשיאות הראש לגדולה, באשר בה נודעה חשיבותו של כל איש מישראל ומקומו הנכבד במסגרת הבריאה. אומנם נשיאת ראש נכבדה זו טומנת בקירבה גם אחריות כבדה, שהרי אם לא יזכה האדם למלא את יעודו, הריהו גורם להשפלת היצירה כולה. נשיאות הראש לגדולה עלולה להיות לרועץ, ולשמש במובן ההפוך.
_x000D_
כך דרכה של כל מעלה, שאם אין היא מנוצלת לטובה, היא עלולה, חלילה, להוות מכשיר בכיוון ההפוך. כך גם סגולתה של ההשגחה הפרטית המיוחדת. כאמור, על כל אחד ואחד מישראל קיימת השגחה ייחודית, אולם אם אין האדם עומד בגובה הרוחני הראוי, עלולות התוצאות להיות חמורות, כפי שאמר הנביא (עמוס ג', ב'): "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה, על כן אפקוד עליכם את כל עוונותיכם". ללמדנו שאחריות רבה מוטלת על כל יחיד.

_x000D_