אדם בודד נהרג. העובדה מצערת מאד! אך ראו את התכונה הגדולה שהפרשה עורכת סביב מותו:
_x000D_
_x000D_
"כי ימצא חלל… נופל בשדה, לא נודע מי הכהו" (דברים כ"א, א').
_x000D_
_x000D_
הרוג אלמוני נמצא, והרוצח נעלם ולא הותיר עקבות. לפני שקראו לחברה קדישא שתנהג כבוד בנרצח ותקברנו, ציפו הכל להופעתם של הזקנים, חברי בית הדין העליון, שמקום מושבו בירושלים. "ויצאו זקניך ושופטיך ומדדו אל הערים אשר סביבות החלל" (שם ב'), תפקידם של זקני האומה שהגיעו ממרחקים, היה למדוד את המרחק מהמקום שהחלל שוכב אל העיר הקרובה ביותר.
_x000D_
_x000D_
במשך כל ימי המדידה עלתה ההתרגשות בלב תושבי האזור. עצם מעשה המדידה שבוצע על ידי בחירי האומה, יצר אפקט מחנך, שהדהד בעוצמה ואמר: הריגתו של אדם אינה ענין של מה בכך. שיגרת החיים מוכרחה להיפסק, עד שיתלבנו הדברים. רעיון זה נקלט בלבבות והיווה מחסום יעיל מפני היווצרות אדישות אפשרית לנוכח הפסקת החיים, אדישות העלולה לסתום את עורקי הלב האנושי ולאטום את מוחו.
_x000D_
_x000D_
העיר הקרובה נמצאה, ההרוג נקבר. ועתה: "ולקחו זקני העיר ההיא עגלת בקר… והורידו זקני העיר ההיא את העגלה אל נחל איתן…" (שם ג'-ד') זקני העיר, כמייצגיה של אוכלוסיית העיר כולה, נוטלים עגלת בקר, מורידים אותה אל נחל איתן, "אשר לא יעבד בו ולא יזרע" (שם ד'), כדי שהמקום יישאר חרב לעולם וכל מי שיעבור בו יראה ויזכור שבגלל חלל שנמצא שם, נאסר המקום עולמית לזריעה.
_x000D_
_x000D_
"וערפו שם את העגלה בנחל" (שם ד') מדוע דווקא עגלה?
_x000D_
_x000D_
"אמר הקב"ה: תבוא עגלה בת שנתה, שלא עשתה פירות (כלומר, שטרם ילדה), ותערף במקום שאינו עושה פירות, לכפר על הריגתו של זה שלא הניחוהו לעשות פירות" (רש"י).
_x000D_
_x000D_
ההרוג מת טרם זמנו. מותו גדע את פועלו עלי אדמות. עשייתו הברוכה והחיובית, כמי שנמנה על החברה האנושית, אבדה לעד. מעשה העריפה מחדיר לליבות הרואים והשומעים תחושה של אבדון בטרם עת.
_x000D_
_x000D_
עתה מתקרב הטקס אל שיאו. כל זקני העיר "ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל, וענו ואמרו: 'ידינו לא שפכו את הדם הזה, ועינינו לא ראו'" (שם ו'-ז').
_x000D_
_x000D_
וכי יעלה על לבנו שזקני העיר ונכבדיה הרגו אדם על לא עוון בכפו? מדוע הצריכה התורה את המכובדים הללו להודיע קבל עם ועדה שידם לא שפכו את הדם?
_x000D_
_x000D_
האם הזקנים המכובדים הללו, שכל חייהם קודש לחיי רוח, תוך קיום תורה ומצוות, אנשים שלא פגעו מימיהם בזבוב, חשודים פתאום ברצח? מה מקום להכרזה זו לעיני כל בני עירם?
_x000D_
_x000D_
"אלא שלא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לוויה" (שם). מכאן אנו למדים, שאם נקלע אורח לעיר, חייבים זקני העיר לדאוג לו שלא יחסר לו דבר.
_x000D_
_x000D_
ואם פטרנו את האדם בלא שהענקנו לו אמצעי ביטחון ראויים לשמם, אם לא האכלנוהו כדבעי, אם לא דאגנו למחסורו ולא ניסינו ללוות אותו בהתאם לתנאי המקום, קולר מותו תלוי בנו.
_x000D_
_x000D_
חומרתה של שפיכות דמים העמיקה באותם הרגעים, וזכתה לממדים אדירים. בלב כולם נקלט מהו ערכה של נשמה שאבדה, ומהי האחריות המוטלת על הכלל כדי שלא יישנו מקרים כאלו. הבריות למדו מה פירושה של אחריות, והכירו שאין היא חלה רק על הרוצח שהרגו בפועל, כי אם על החברה כולה, אם היא נהגה בהיסח דעת, באדישות ובלא שימת לב להגנת האורח שנקלע לסביבתה.
_x000D_
_x000D_
הפרשה מסיימת בפסוק (שם ט'): "ואתה תבער הדם הנקי מקרבך, כי תעשה הישר בעיני ה'". כיצד ניתן לבער את הדם הנקי מקרבך, והלא לא ידוע מי רצח את החלל? אלא יש כאן דרישה מכל אחד ואחד שיחוס על חיי עצמו ולא ישפוך את דמו הוא, את נשמתו הגבוהה, על ידי עבירות. עשיית "הישר בעיני ה'" היא היא הצלת הנשמה, והכוונתה למילוי תפקידה האמיתי.
_x000D_
_x000D_
זוהי המסקנה של פרשת עגלה ערופה. אותה נפש שאבדה מצווה עלינו לשמור על נפשותינו מלכד, ולכוון אותן לכיוון הנצחי.
_x000D_