אחד שרד. איש אחד, משפחה אחת. האחד שלא נכנע לאופנות החדשות – ניצל. כל התקוות באותה שעה התמקדו בו.
_x000D_
למרבה הפלא, כרך האלוקים את הצלתו בתנאים קשים. במשך שנה הוטל עליו לצוף על פני מי התהום שגאו, בתוך תיבה סגורה, בחברת כל ממלכת החי. חבריו ושותפיו למסע ההצלה היו: פילים, ג'ירפות, קופים ונמרים, תרנגולות בית, ינשוף ויתוש.
_x000D_
מדוע בחר האלוקים, הכל יכול, בדרך הצלה זו?
_x000D_
נראה שלא היתה זו תיבת הצלה, כי אם תיבת מבחן, מבחן לנח ולמשפחתו. מבחן שנוצר כתוצאה משואת המבול, שהתחוללה באותה עת מסביב לתיבה.
_x000D_
פגישת ניצולים זו כפתה עליהם מושג שנשכח – חיים משותפים. מכורח המציאות, נקלטו מחדש מושגים וערכים שנשחקו באותה תרבות וחברה ששקעו במים הגואים. תוך התנסות מתמדת, הם למדו יום יום כי חיים משותפים ייתכנו, רק אגב ויתור הדדי והכרה בקיומו של הזולת. המקום בתיבה היה צר והוא חולק בין כולם תוך התחשבות מירבית בכל מין. הם הבינו ולמדו על בשרם, מה הביא את החורבן של בני דורם. האלוקים העמידם, איפוא, במבחן החסד. והיה, אם יעמדו בו, ירכשו מחדש את העיקרון החשוב שעליו תיכון חברת העתיד שעליהם לייסד.
_x000D_
נח ובניו רצו מבהמה אחת לחברתה, מהחיות לעבר העופות, כדי לעמוד בלוח הזמנים של סעודותיהם. יום אחר יום ולילה אחר לילה, במשך שנה שלימה.
_x000D_
מתחת לתיבה, בעומק של מאות מטרים, מוטלות היו גוויותיהם של בני דורו שטבעו. אלו, אשר השתיתו את חברתם על האנוכיות המצמיחה כל רע. דווקא בשעה שבה מתמצה דין עם העולם שכשל, חייבים היו הניצולים היחידים להוכיח כי ראויים הם להצלה זו. להוכיח זאת במעשים ולא במילים. כי רק המעשה המוחשי מצביע על מהות האדם.
_x000D_
נח הפגין מסירות נפש יוצאת דופן למען הזולת. בתנאי התיבה הקשים הוא מימש את תכונת החסד שקיננה בלבו. הוא עמד במבחן. לכן, יש סיכוי לעולם החדש המתדפק על דפנות התיבה, עולם של חסד שפניו אל עתיד האנושות.
_x000D_
לאחר שתים עשרה חודש יצא נח מהתיבה אל העולם החדש. שריד בודד מאסון שמחק אנושות שלמה. הוא הכיר בכך שהאלוקים, אשר הכריז עליו: "כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה" (בראשית ז', א'), מצפה עתה ממנו, שהוא יניח את הבסיס לאנושות חדשה, ערכית יותר, מוסרית יותר, אנושית יותר.
_x000D_
אך הוא נכשל כבר בפעולתו הראשונה. וכך מספרת לנו התורה: "ויחל נח איש האדמה, ויטע כרם" (בראשית ט', כ').
_x000D_
הפסוק אינו מדווח רק על נטיעת הכרם אלא מהמילה "ויחל" – דרשו חכמים שנח עשה עצמו חולין. התמקדותו של נח בתחילת פעולתו המחודשת דווקא בנטיעת כרם והעדפתה על פני האחרות, הצביעה על נטיות נסתרות בנפשו.
_x000D_
נקודת החולין שבליבו, היא זו שדחפה אותו אל היין. היין קורא את האדם אל ההתפרקות, אל השכחה העצמית ואל ההתחמקות מן האחריות המוסרית למעשיו.
_x000D_
כלום זו חייבת היתה להיות הפעולה הראשונה בעולם החדש המוקם עתה על חורבות העולם ששקע בתהומות? כיצד פותח נח במהלך שיאפשר בעתיד התחמקות מעשיית טוב ובריחה מאחריות אישית וציבורית?
_x000D_
הכוסית הראשונה בהחלט טהורה ותמימה היא, אולם בכוחה לגרור כוסיות רבות בעקבותיה, עד שתשלוט באדם הנטיה להפקרות ולהתפרקות, עד לשקיעה מוחלטת בהנאות הרגע. ובעיקר, עד להסרת אחריות מכל הנעשה.
_x000D_
מיד בצאתו מן התיבה נמשך נח אל הכרם ואל היין, עד שהיין העביר אותו על דעתו, והוא התגלה בביזיון לעיני בני משפחתו כנאמר: "וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלה" (שם, כ"א).
_x000D_
נח ניגש לבנות את חורבות העולם, אך במקום להתחיל את הבניין מהצד הרוחני שבו, הוא פתח בצד הגשמי.
_x000D_
המעשים הנעשים בשעת הנחת אבן-פינה ליישוב חדש, מושכים בעקבותיהם את אופיו של היישוב ואת מהותו הרוחנית. כאשר יעקב אבינו ירד למצרים, והקים מקום ארעי למשפחתו, היה מעשהו הראשון לשלוח את יהודה לפניו להקים בית מדרש (רש"י בראשית מ"ו, כ"ח). בעקבות זאת, עמדו רגלי בניו, בסופו של דבר, למרגלות הר סיני. עולמו של נח, לעומת זאת, נפתח בגנות ובחולין, ומשום כך יצאו רוב תולדותיו אף הם לחולין.
_x000D_
למעשה, גם כניסתו של אדם הראשון לעולמו נפגמה כבר בראשיתה. אדם נברא ביום השישי, והיה אמור להיכנס לשבת המרוממת ביותר של הבריאה – שבת-העולם. כדי להכנס לאותה שבת, היה עליו לשמור את טהרתו וקדושתו, כפי שנברא בתחילה.
_x000D_
אם היה אדם עומד בכך, היתה השבת ההיא נעשית השבת הגדולה של הבריאה – שבת-שלעתיד-לבוא. מחמת החטא לא זכה האדם להיכנס כראוי לאותה שבת. יחד עם ארס-החטא, נשף הנחש רוח של חולין בעולם כולו, והיא מתפרצת מבעד לסדקים שיצר החטא במציאות הקודש של האדם.
_x000D_
עתה, לאחר המבול, היכה כוח החטא בשנית. גם נח לא זכה להתחיל את העולם החדש במידת-הקודש. במקום לבנות את העולם החדש מאבני קודש – נעשה נח עצמו חולין, ותחת היותו איש נשמה – נעשה איש-אדמה.
_x000D_
נח ניגש לבנות את חורבות עולם, אך במקום להתחיל את הבניין מהצד הרוחני הוא פתח בצד הגשמי.
_x000D_
המעשים הנעשים בשעת הנחת אבן-פינה ליישוב חדש, מושכים בעקבותיהם את אופיו של היישוב ואת מהותו הרוחנית. כאשר יעקב אבינו ירד למצרים, והקים מקום ארעי למשפחתו, היה מעשהו הראשון לשלוח את יהודה לפניו להקים בית מדרש (רש"י בראשית מ"ו, כ"ח). בעקבות זאת, עמדו רגלי בניו, בסופו של דבר, למרגלות הר סיני. עולמו של נח, לעומת זאת, נפתח בגנות ובחולין, ומשום כך יצאו רוב תולדותיו אף הם לחולין.
_x000D_
גופו של אדם הראשון, בראשיתו, היה קורן ומאיר. החטא גרם שיסתלקו ממנו מלבושי הזיו שעטו אותו בתחילה. המציאות שנוצרה עקב החטא, הולידה כיעור באדם, חלף לבוש התפארת שהיה עליו בשעת יצירתו.
_x000D_
גם דבר זה חזר עתה בשנית. חטאו של נח גרם גם הוא לסילוק הלבוש – "ויתגל".
_x000D_
מהלך הנפילה של נח לאחר היציאה מן התיבה, מקביל למהלך הנפילה של אדם הראשון בחטאו:
_x000D_
חז"ל מסבירים שחוה סחטה ענבים, והגישה מהם יין ראשון לאדם הראשון. הדבר פגם באדם ובאשתו, ולכן הוצרכו שניהם ללבוש. שכרון יין העולם מאבד מן האדם את לבושי הקודש של נשמתו.
_x000D_
שנים רבות נקפו מאז חטא אדם הראשון. דורות רבים חלפו – וגנות האדם הלכה וגדלה. פרשת 'נח', במקום לההפך למהלך גואל של רוממות וקדושה, מלמדת שוב כיצד יינם של חיי חולין מפשיט מן האדם את לבושי נשמתו, ומציג אותו במערומיו.
_x000D_
"וישכר, ויתגל בתוך אהלו".
_x000D_
דרכו של עם ישראל לדורותיו, הכולל התנזרות מתענוגות מיותרים ולהיפך, שימוש ביין לצורך מצוה, מוביל את העולם לגאולתו. מול היין המחטיא, קיים גם "יין ישמח לבב אנוש" (תהלים ק"ד, ט"ו), יין של מצוה ושמחה, המקדם את האנושות אל יעודה ומשרה עליה טוהר.

_x000D_