כלום חטא הוא ללדת? וכי חייבת האשה לחוש אשמה בהעניקה חיים לייצור חי נוסף? הלא מצווה מן התורה היא לפרות ולרבות!
_x000D_
מדוע אפוא מחייבת פרשתנו את האשה היולדת להביא קרבן חטאת (קרבן הבא לכפר על החטא לסוגיו), לאחר ימי טומאת הלידה? מדוע נאמר כך ב"תורת היולדת": "וילדה זכר וטמאה שבעה ימים… ואם נקבה תלד וטמאה שבועיים… ובמלאת ימי טהרה, תביא פר לחטאת… והקריבו לפני ה' וכיפר עליה הכהן וטהרה" (ויקרא י"ב, א'-ח')?
_x000D_
הנושא הנידון בפסוקים אלו, הוא אחד מפלאי עולם: הלידה. התורה הצמידה לפלא זה – טומאה, חובת היטהרות ממנה וכפרה על חטאים לא נודעים.
_x000D_
מה יכול לגרום לטומאה בתהליך ביולוגי מופלא זה, המדהים במורכבותו ובתחכומו גם את דורנו ה"מתקדם"? איזה חטא מסוגל להיות טמון בתהליך מקסים זה, המצמיח חיים ומביא תינוק חדש לעולם?
_x000D_
מסתבר שלא על תהליך הלידה עצמה שורה, חלילה, טומאה. אפשרות הטומאה עלולה להיות שזורה בהשקפת האדם ובאופן הסתכלותו על פלא זה, ובמיוחד ביחסה של האשה לתהליך זה בעת הריונה ובשעה שהיא יושבת על המשבר.
_x000D_
נתבונן תחילה על מהות של המושג טומאה:
_x000D_
הטומאה קשורה ישירות אל המוות. למבט על המוות קיימות שתי אפשרויות. ביחס למוות יכולה לבוא לידי ביטוי חירות נשמתו של האדם ועמידתה במישור הגבוה מן הגוף, או, חלילה, כניעת האדם בפני הכוחות הביולוגיים, החזקים ממנו, לכאורה.
_x000D_
לפי תפיסת המקרא, האדם הוא נשמה עם גוף ולא להיפך. נשמתו, הניצוץ האלוקי, היא היא יישותו האמיתית, והגוף אינו אלא לבוש לה. על פי האמת, בשעת המוות מסיר האדם את לבושו, את הגוף, ואילו הוא עצמו, כלומר, נשמתו, חי וקיים לעד, כי בו לא פוגעת המיתה כלל.
_x000D_
אולם בפועל, כשמתייצב האדם מול המוות של אדם קרוב, בראותו את כיליון הגוף של קרוביו האהובים, חש הוא אזלת יד. צבעיו העזים והקודרים של החידלון הגופני משפיעים על תודעתו ועל הכרתו. רגשותיו דוחפים אותו אז להאמין, כי אכן זהו כל האדם, ובמותו הגופני נמוגה גם נשמתו. הכל מת! זו היא השפעה רגשית מסעירה ביותר, העלולה לשבש את מערכות המחשבה של האדם ואת השקפתו על המשך חייו. כדי להשיב לאדם את האיזון הנפשי ולחזק בקרבו מחדש את האמונה אודות נצחיות האדם, הוא זקוק לזעזוע נגדי. לא די במילים כדי להרחיק מחשבות ייאוש אלו ממוחו. התורה מטילה על אדם זה, שבא במגע עם המוות – את הטומאה. טומאה פיזית שממנה חייב הוא להיטהר.
_x000D_
זאת ועוד, המפגש עם המוות נושא בקרבו "טומאה". כל מגע עם נבלת עוף, פגר של שרץ, גופת בהמה וחיה ובוודאי גוויית האדם – מטמאים.
_x000D_
טומאה זו, בל נטעה בה, אינה דבר מוחשי, ממשי. לא תהיה כזאת בתורת ישראל, המהווה אנטיתזה מוחלטת לעולם האלילי. הטומאה אינה חלאה מיסטית, מאגית או חומרית. היא בלתי נתפסת. אמנם הטומאה קשורה למוות, אולם רק כרעיון מושגי, לא כמציאות.
_x000D_
המוות הוא קץ טבעי ובלתי נמנע. הוא מצפה בסבלנות בסוף הדרך. הכול יגיעו לתחנה אחרונה זו. האדם והבהמה, החיה, העוף והשרץ. זוהי המחזוריות גם ביקום כולו, אשר במרחביו מתפרקות גלקסיות, וכוכבים גוועים לאיטם. העולם נתון לתהליכי קריסה מתמידים.
_x000D_
אולם האדם, המודע למהותו הרוחנית, יודע היטב כי הוא נעלה ממחזוריות זו. ה"אני" הנסתר והאמיתי שלו הוא נקודה מסתורית ונצחית השוכנת זמנית בגוף כלה ואובד. על אמונה זו חונך היהודי, אותה הוא חש בידיעה עצמית עמוקה, ועל סמך חירות זו הטמונה בקרבו, בונה התורה את אחריותו למעשיו ואת חובתו לשפרם.
_x000D_
אולם המפגש הממשי עם המוות, בכוחו לשבש אמת זו בלב האדם. העובדה המוחשית עלולה להיות חזקה יותר מידיעת ההכרה. המראה המהמם של אדם אשר עד לפני דקות מספר חי, נשם, הגה וחש, ולפתע קרס תחתיו בלחץ הכפייה הגופנית, מסוגל לזעזע את האדם ולעורר בו מחשבות נוגות: "בשביל מה להיאבק, בין כה וכה נפגשים בסוף בבית הקברות". הלם מחזה המוות הוא רגע של ניהליזם ופסימיות, העלול להוביל למסקנות חברתיות חמורות. זהו רגע מלא טומאה.
_x000D_
לכן מטמאה התורה את המוות בכל הוואריאציות שלו. המערכת של טומאת המגע היא מנגנון הגנה על רוחו של האדם מפני המוות. כדי לשוב לאיזון, למחשבה הנכונה, להשתחררות מפילוסופיית בית הקברות, נכפתה על האדם מערכת פעולות מעשיות של טהרה למען יאמין האדם מחדש באמונה שלמה בחירות נשמתו ובאחריותו המוסרית.
_x000D_
זו הטהרה היהודית הניצבת לימין האדם בבואו לנתק את עצמו מההשפעה של המוות שנוצר אגב המגע המטמא.
_x000D_
כך הוא הדבר גם היולדת שלנו. בעת ההריון והלידה חלה בנשמתה נסיגת מה ממודעות חירותה הרוחנית. היא חשה כניעה מסויימת לתהליכים הביולוגיים העצומים השולטים בה. דעתה אינה נתונה בדרך כלל לקסמי היווצרות העובר ברחמה, כי אם בעיקר לטרדה, לכאב ולסבל, המלווים תקופה נפלאה זו. אלו, כמובן, מסיחים את דעתה מן המופלא שבתהליך, ופוגמים בחוש ההשתאות שלה מן המתחולל.
_x000D_
הסגולה להשתאות, התכונה להתפעל, הן אבן הראשה בחינוכו של האדם היהודי. הידיעה והתחושה שאין דבר הצומח מעצמו, הוא הא"ב המקראי. ההתבוננות המתמדת בפלאי הבריאה, בתבונה האין סופית המתגלה בכל המעשים, מן הגלקסיות האדירות ועד לצפונות המולקולה ולנפלאות הדנ"א, היא חובה דתית, המעניקה שמחה עמוקה והתעלות למי שהתנסה בה. התבוננות זו היא היא המשחררת את האדם מן הזמני והחולף, וקושרת אותו בקשר אינטואיטיבי אל הנצחי, אל מה שמעבר. יש לה לאשה זו, שחיים נרקמים ברחמה, במה להתבונן, ממה להשתאות ולהתפעל. אך דא עקא, שקיימת גם התנגדות פנימית לתהליך התבוננות והתפעלות זה. התנגדות הנובעת הן מלחצים, כאמור, והן מההרגל הכובש כל חלקה טובה.
_x000D_
תהליך הלידה הוא חלק מחיינו. מאז היות העולם, חזר התהליך על עצמו מיליארדי פעמים. התרגלנו אליו. התרגלות זו הקהתה את רגש ההשתאות הטבעי שקיים בנו למראה כל דבר חדש. כדי שנמשיך להתפעם ולהתפעל ממראה עינינו גם לאחר שהפך למקובל ולטבעי, חייבים אנו לעסוק בפועל בהתבוננות כדי לעורר רגשות שהסתיידו.
_x000D_
אולם היולדת הכואבת והכנועה לדברי הפסוק: "בעצב תלדי בנים" (בראשית ג', ט"ז), רחוקה היא, כאמור, מהתפעלות זו. באותן שעות מעסיק את רוחה התהליך הגופני בלבד.
_x000D_
באות פרשיות הטומאה וההיטהרות ממנה, בתוספת קרבן החטאת שהיא מביאה על עצם הכניעה לביולוגיה הפרטית שלה, ומשיבים לה את האיזון ההכרתי-רוחני בייעודה כאדם וכאשה.

_x000D_