משה רבינו מאריך בתיאור חמודותיה של הארץ המובטחת, ומונה אחת לאחת את שבחיה הטבעיים:
_x000D_
"ארץ נחלי מים, עיינות ותהומות… ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון. ארץ זית שמן ודבש… ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת" (דברים ח', ז'-ט').
_x000D_
משה "ראה" בארץ רק נחלי מים, עיינות ותהומות, אך לא נהרות. להשריש בליבם של ישראל את האמת, שברכת היבול תלויה בגשמי מרום, הממלאים את העיינות ואת התהומות. אין בארץ נהר כנהר הנילוס שמימיו משקים את שדות המדינה. נהר המתעתע באדם ומביאו לחשוב שאפשר לצעוד לבד בעולם, ללא אלוקים. עד כי הנילוס עצמו הפך ל…אלוהים. הנילוס בעבר, הדולר, הנפט, הכוח, הלאום והבידור – כיום.
_x000D_
תחושת תלות זו של הארץ מהווה מחסום בפני התנשאות ויהירות. היא בולמת את חלום ה"אני ואפסי עוד". אין חברה המחוסנת מפני הצורך בענווה המשפרת את היחסים שבין איש לרעהו ומנעימה את החיים.
_x000D_
גם הברזל והנחושת המצויים בארץ הם צורך קיומי ראשוני לאדם. הוא זקוק להם למען התפתחותו החומרית ולמען רווחתו. מהם הוא מייצר כלי עבודה וכלי בית, לשימושו ולהנאתו. על כן מדגיש אותם משה. אולם כסף, זהב ואבנים יקרות לא נכללו בשבח הארץ כי הם משרתים את גאוות האדם ולא את קיומו הראשוני. הם גורמים לפער חברתי ומפתחים את הקנאה בלבות אלו החסרים רכוש זה. הם הביאו לעולם את הרדיפה אחר המותרות, את הריצה על מסלול ההישגיות החומרית, תוך הקרבת האישיות הרוחנית הפנימית. זהו פן נוסף המרחיק את האדם מן האושר.
_x000D_
ומכאן אל הארץ ש"לא תחסר כל בה" (שם). גם זאת הבטיח להם משה.
_x000D_
גם אם תיקלע הארץ לעתים למצוקות שונות, ורמת חיי אזרחיה לא תהיה המשופרת ביותר, תשרור בה תמיד שמחת חיים בסיסית. תהיה זו שמחה בהסתפקות במועט ושביעות רצון ממה שיש, כזו היכולה להתקיים רק כשלאדם ולחברה יש מטרות נעלות מעבר למטרות החומריות.
_x000D_
עולמנו עולם מורכב הוא. כל הישג כרוך בהשקעת מאמצים. משאבים רבים נדרשים מהאדם כדי להשיג את מבוקשו. עם זאת, בתוך סבך הפעולות והמעשים חייב האדם לזכור תמיד את היעד שאליו הוא שואף להגיע. בעיצומו של המרוץ הבהול אחר האמצעים, נשכחת פעמים רבות התכלית עצמה. במרוצת הזמן נראים האמצעים כאילו הם המטרה. כדוגמה מרכזית נציין את רדיפת הממון, שהפכה למוטיב מרכזי בחיי חלק ניכר של האנושות, בעוד שלמעשה, הרכוש והממון אינם אלא אמצעי בלבד.
_x000D_
כאשר נשכחת ההתעלות הרוחנית שהיא מטרת החיים העיקרית, עלול האדם למצוא את עצמו שקוע בנטיות חומריות וברדיפה אחר הנאות. כדי למנוע משבר זה נצטווינו בתורה לברך ברכה על כל דבר שהוענק לנו על ידי הבורא..
_x000D_
כאשר אנו מקדימים לכל פעולה חומרית ברכה המביעה אמונה בה', אמונה שכל השפע וההטבה באים ממנו, הופכות האכילה, השתיה ושאר ההנאות לדרך שבאמצעותה אנו מעמיקים בנפשנו את הביטחון בה'. הדגשת אמת זו בכוונה ובתשומת לב מזכירה לאדם תדיר את יעדיו הרוחניים.
_x000D_
על כל נברא לזכור את רוב הטובה שהאלוקים מיטיב עמו, להעריך נכונה את הטובות הללו, ולא להמעיט בערכן. דרך העולם שאדם מכיר טובה ומודה לזה שגמל עמו טובה. קל וחומר שחייב אדם להודות לבוראו המשפיע עליו טובה וברכה ללא הרף.
_x000D_
עדים אנו לתופעה שלפעמים ילד מביע חוסר שביעות רצון אף שקיבל זה עתה משחק או ממתק. את חוסר שביעות רצונו הוא יביע באמצעות בכיות וצעקות, וינמק זאת בכך שלא קיבל את הממתקים שרצה, או שאחיו קיבל יותר ממנו. תחושת הקנאה או החסר המדומה, מאפילים על ההנאה, עד שאינו חש מחוייבות להודות.
_x000D_
מצב דומה קיים גם בעולם המבוגרים. האדם אינו מסתפק לעולם במה שבידו, תמיד נשואות עיניו אל מה שעדיין אין לו. ולכן, פעמים רבות הוא אינו מודה על מתנת שמים.
_x000D_
אם כן, כיצד ניתן לשמר שביעות רצון, שתמנע את השקיעה בחומריות ובכפיות טובה, כתחליף עלוב לאושר ולסיפוק?
_x000D_
זאת גילה לנו משה בפסוק המסכם את קטע שבחי הארץ: "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך" (שם י').
_x000D_
הסוד טמון בברכה. האדם המברך הוא אדם היודע שלא הכל מגיע לו. אין הוא ממורמר אם חסר לו חלק מהנאות החיים. מכיר הוא טובה, ושמח על כל מה שיזכה בו. מערך הברכות מחזק בלבו תדיר את רגשי הגיל והתודה על מה שמעניקים לו, והוא נע כל ימיו במסלול של שביעות רצון.
_x000D_
*
_x000D_
במעבר לארץ האבות מוצא משה גם סכנה גדולה, סכנה שמא ינטוש העם את המעלות שזכה להן בשנות המדבר וימיר אותן ב'טוב הארץ' במובן החומרי.
_x000D_
רגלי העם עומדות בעבר הירדן מזרחה ואוזניו מוטות למשא פרידתו של משה. משה מאמץ את לב בני ישראל לקראת הקרב הגדול של כיבוש הארץ מידי הגויים היושבים בה. הוא נוסך בליבם בטחון ומבטיחם נאמנה כי ינצחו:
_x000D_
"כי תאמר בלבבך: רבים הגויים האלה ממני, איכה אוכל להורישם? לא תירא מהם… ונתנם ה'… לפניך והמם מהומה גדולה עד השמדם" (דברים ז', י"ד-כ"ד).
_x000D_
דווקא בצמוד למילים מחממות לב אלו, הוסיף משה את המשפט החמור הבא: "השמר לך פן תשכח את ה' אלוקיך לבלתי שמור מצוותיו ומשפטיו וחוקותיו אשר אנוכי מצווך היום" (שם י"א).
_x000D_
משה רבינו חושש מן המפגש הצפוי בין עם ישראל לארץ ישראל. ילדי המדבר הצחיח שגדלו ארבעים שנה בין חולות נודדים נעדרי צמחייה ודלים במקורות מים, עלולים להשתכר למראה ארץ נושבת, טובלת בירק מרענן, מניבה בר בשפע ומעיינות זכים מפכים בה בהר ובבקעה. המעבר החד עלול להפר את האיזון הרוחני שהושג במאמץ חינוכי אדיר בשנות המדבר הארוכות. גדולה הסכנה שיאמצו לעצמם את פולחני הטבע שהיו מקובלים בכנען. פולחנים המבוססים על זימה ואכזריות. החושניות, חשש משה, תגבר על המוסר העברי ותשכיח את מצוות התורה.
_x000D_
ואף אם תהיה רוחם איתנה בהלם המעבר ובפיתוייו, נכונה להם סכנה רוחנית אחרת, העלולה לשים לאל את חלומו להקים בארץ את משטר של "עשית הישר והטוב":
_x000D_
"פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת, ובקרך וצאנך ירביון, וכסף וזהב ירבה לך… ורם לבבך ושכחת את ה' אלוקיך… ואמרת בלבבך כוחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" (שם, י"ב-י"ז).
_x000D_
במשפטים אלו מעלה משה את החשש מפני תחייתה של החומרנות במדינה שתוקם על קברות האידיאלים והחזון. הוא מנסה להחדיר לתודעתם את הסכנות הרוחניות הטמונות בעושר. הצלחת האדם במשלח ידו או במסחרו מחמיאה לכשרונותיו ולסגולות רוחו. עצם ההצלחה משמשת בעיניו הוכחה ליושרו, להגינותו ולזכויותיו. ממחשבה זו מזהיר משה במהלך התרעותיו:
_x000D_
"אל תאמר בלבבך… בצדקתי הביאני ה' לרשת את הארץ הזאת… לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם" (שם ט', ד'-ה').
_x000D_
תחושת "הצדק", השוררת בלבו היהיר של המצליחן, מולידה רעות רבות במישור הלאומי והאישי. היא משחררת אותו מכל כפיפות למסגרת ערכית מחייבת. מותר לו, כביכול, לדרוס את העומדים בדרכו להגשמת המטרות והשאיפות, לרמוס את המפריעים, להונות ולהוליך שולל.
_x000D_
כיצד חיסן אותם משה מפני נגיפי החומרנות המדבקים? מה הציע להם כאמצעי עזר להתמודדות שתיכפה עליהם במולדתם?
_x000D_
הוא העניק להם ראיה נכונה על מציאות חייהם. זכירה נאותה, מוחשית ומתמדת של עברם ההיסטורי תוך הבנה עמוקה של עבר זה כגשר אל כל הדורות שיבואו.

_x000D_