דרך ארוכה עשה משה רבינו מן היום שבו הטיל עליו האלוקים את שליחותו הגדולה ועד ליום שבו עמד מול העם כולו ופתח במשא הפרידה בספר דברים: "ואלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל" (דברים א', א'). היתה זו דרך שהובילה מתהומות מצרים אל פסגת הר האלוקים, מחיי נדודים במדבר אל שערי הארץ המובטחת.
_x000D_
ברגעי פרידה אלו צף ועלה העבר כולו על תהפוכותיו. היתה זו שעת מאזן, עת לעריכת חשבון נפש. עת מתאימה לסקור את ההישגים ואת הכשלונות, לחזק חישוקי אמונה, להתוות תכניות לעתיד, לתקופה שלאחר הכיבוש וההתנחלות. לשנן פעם נוספת באזני העם את מערך המצוות ולהזהירם מפני סטיה כלשהי מדרך התורה. ללמדם כי הסטיה תובילם בסופו של דבר אלי חורבן וגלות, ויחד עם זאת להפיח בלבם תקוה לעתיד טוב, עתיד הקשור אל אלקים החפץ בטובתם.
_x000D_
בערבות מואב נאסף העם כולו והאזין לדבריו האחרונים של משה. היתה זו שיחה שנאמרה מלבו של מנהיג ישיש, שלא נס ליחו ולא כהתה עינו, אל דור חדש, דור המדבר, דור שלא חש בטעם שעבוד, ועתה הוטלה עליו המשימה הגדולה – לכבוש את ארץ כנען ולהקים בה חברת מופת.
_x000D_
משה חושף בפני העם את המתחולל בליבו פנימה. את הקשיים שנתקל בהם בהנהגת העם קשה העורף, את שאיפתו ואת תקוותו הכמוסה, אולי בכל זאת, למרות הכל, יזכה להיכנס לארץ חמדת הלבבות. הוא גם לא מסתיר מהם כי בעטיים נמנעה ממנו זכות זו: "גם בי התאנף ה' בגללכם לאמור… לא תבוא שם" (שם ל"ז).
_x000D_
לבו כבד עליו ברגעי פרידה אלו, וכך הוא מייסר אותם על חטאי העבר: "אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן, במדבר, בערבה, מול סוף, בין פארן ובין תופל ולבן וחצרות ודי זהב" (שם א').
_x000D_
לא מדובר כאן בציונים גיאוגרפיים, כי אם בהעלאת שמות עמוסי זכרונות קשים. משה מבטא את המילה: "במדבר" ובאסוסיאציה עולים חטאי המדבר. הוא מציין בפיו: "בערבות מואב", ומיד הם נזכרים בפיתוי שהציבו להם בנות מואב, שהסיתום לחטא ולמכשול. המילה "די זהב" מחייה בזכרונם את עגל הזהב שסגדו לו. שיטת האסוסיאציה הופעלה כאן כאמצעי להטפת מוסר עקיף.
_x000D_
מדוע לא הזכיר משה את החטאים במילים ברורות? תשובת המדרש (הובאה ברש"י) היא: "סתם את הדברים והזכירם ברמז, מפני כבודן של ישראל".
_x000D_
גם החוטא הוא אדם. גם חטאו החמור ביותר לא מתיר לפגוע בכבודו. גם בעת הטחת האשמות, לא הכל מותר. תוספת קטנה של פגיעה בכבוד החוטא מעבר לנחוץ, אסורה בתכלית. אם הרמזים יספיקו, אסור לפרט ולהשפיל. משה רמז להם והם נרמזו, וגם למדו מעצם תוכחתו המרומזת כבוד אדם מהו.
_x000D_
כל מה שכתוב בפרקים אלו משתלשל מעולם אצילותו של האיש שרוח אלוקים פעמה בו. הפעם נמשכת העין אל אחת מבקשותיו הראשונות מן העם, בקשה שביטא אותה בתחילת מעמד הפרידה בטרם מותו, וכה אמר להם: "שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק" (דברים א', ט"ז).
_x000D_
"אתם", מזכיר להם משה, "תיכנסו עוד מעט לארץ ישראל, ואני כבר לא אהיה עמכם. בעזרת הא-ל תקימו בה את מדינת הייעוד, ותעצבו את חברת התורה. אבקשכם, אפוא, שתניחו בתשתית חברתכם את ה'שמוע בין אחיכם', כלומר, חנכו את עצמכם כבר בראשית הדרך, לשמוע מה בפי רעיכם, מה יש להם לומר, הטו אוזן לדברי הזולת. הדבר חיוני לקיומכם.
_x000D_
לשמוע פירושו להאזין, ולהאזין פירושו להתחשב בזולת. להקשיב לו בתשומת לב. לקלוט כראוי את מה שהוא אומר, להטות אוזן לדובר ובעיקר, להתייחס לטענותיו, להצגת העמדות השונה, וכמובן, לתת לו לסיים את דבריו בלא לקטוע אותם.
_x000D_
המילה "להאזין" באה מלשון "איזון". ואין איזון בתוככי לבו של אדם בין איש לרעהו, בלא האזנה ראויה לשמה. גם חוש שווי המשקל של גופנו מצוי, כידוע, באוזן הפנימית. בגולגולתנו נקבעו שתי אוזניים ופה אחד. השואף שדבריו יהיו מאוזנים, ידבר נא מחצית ממה שהוא שומע ויאזין כפול. זה סוד האוזן המאזנת, היוצרת קירבה, הבנה והרמוניה.
_x000D_
בקשתו של משה רבינו לא קלה היא. רש"י מוסיף בהבנת חובת השמיעה: "שמוע! לשון הווה". לעולם אין לומר: "שמענו אותך כבר", שמענו בלשון עבר, וכך לאטום את האוזנים. נאמר "שמוע", בלשון הווה, זוהי פעולה הנמשכת ללא הרף. תמיד חשוב להאזין, להקשיב מחדש. אולי בכל זאת יש משהו בדברי הזולת…
_x000D_
"שמוע" מבקש משה את העם הנכנס לארץ, ואז קיים סיכוי לאפשרות גישור על פני פערים החברתיים. העם חייב להפוך את האיזון ביחסים הבין אנושיים – לאידיאולוגיה, לאמצעי קיום יסודי. כי באיזון משתקף הצדק ומשפטו: "שמוע בין אחיכם".
_x000D_
לו ידעת כי הזולת אחיך הוא, פשוטו כמשמעו, לו חשת, כי אחיך הוא, עצמך ובשרך, כי אז היית מבין ויודע למרות השוני, המחלוקת והאינטרסים המנוגדים שקיים משהו מהותי ושורשי המקשר ביניכם. מתוך ידיעה זו היה לך קל יותר לשמוע מה בפיו. לו היתה אחוות יסוד זו ברורה לך מעבר להתפלגויות שעל פני השטח – כי אז היית מסוגל לנסות ולהבין, לגשר ולחתור לקראת דו-קיום של פשרה.
_x000D_
קשה עליך השמיעה משום שאתה חש ניכור כלפי הזולת, ורואה את עצמך כיחידה נפרדת ממנו, כמציאות בפני עצמה ולא כחלק מן השלם.
_x000D_
אך למעשה, כולנו, כל בני אנוש, שייכים למשפחה אחת. זוהי סיבה מספקת לחיות בשלום. ואם מופנית דרישה זו כלפי המין האנושי כולו, בוודאי חייב קולה להישמע בתוך עם ישראל, כי היהודי השני, אחיך הוא.

_x000D_