המגע הראשון התקיים עם האדומיים. מחנה ישראל התקרב לגבול ארץ זו. שליחי משה השמיעו באוזני מלך אדום את הבקשה הבאה: "כה אמר אחיך ישראל, אתה ידעת את כל התלאה אשר מצאתנו… והנה אנחנו בקדש, עיר קצה גבולך. נעברה נא בארצך" (במדבר כ`, י"ד-י"ז).
_x000D_
הבקשה נתקלה בסירוב מוחלט. איזכור התלאות של בני ישראל במצרים ובמדבר לא עשה כל רושם ולא ריכך את לבו של המלך. זוהי דוגמה ראשונה לאדישות העולם לסבל היהודי. גם ההבטחות למנוע כל נזק אפשרי: "לא נעבור בשדה ובכרם ולא נשתה מי באר, דרך המלך נלך, לא נטה ימין ושמאל" (שם י"ז) – לא העניקו את רשיון המעבר המיוחל.
_x000D_
התשובה היתה תקיפה: "לא תעבור בי, פן בחרב אצא לקראתך" (שם י"ח). כדי להעניק תוקף מרשים לסירוב המתרברב, יצא מלך אדום לקראת ישראל "בעם כבד וביד חזקה" (שם כ`).
_x000D_
ועם ישראל נסוג. ויתר על אפשרות המעבר.
_x000D_
מדוע נסוג? האם פחד מפני עימות צבאי?
_x000D_
לאו דווקא. לא חוסר אומץ לב והעדר עוז רוח היו הסיבות לנסיגה מגבול אדום.
_x000D_
באותה פרשה קוראים אנו כיצד היכה צבא ישראל את הכנעני מלך ערד, שהעז לתקוף אותו ואף שבה ממנו שבי (כ"א, א`-ג`): "וישמע ה` בקול ישראל ויתן את הכנעני ויחרם אתהם ואת עריהם, ויקרא שם המקום חרמה".
_x000D_
זאת ועוד, בקשת מעבר דומה הופנתה לאחר מכן גם למושלה של ארץ אחרת. שם, בניגוד ל"מקרה אדום", גרר הסירוב התקיף מלחמה:
_x000D_
"ולא נתן סיחון את ישראל עבור בגבולו, ויאסוף סיחון את כל עמו ויצא לקראת ישראל המדברה ויבוא יהצה וילחם בישראל" (שם כ"ג).
_x000D_
תוצאות העימות הצבאי היו: "ויכוהו ישראל לפי חרב, ויירש את ארצו מארנון עד יבוק עד בני עמון, כי עז גבול בני עמון" (שם כ"ד).
_x000D_
השאלה המתעוררת היא: מדוע לא לחם ישראל באדום, בעוד שאת ארץ האמורי כבש? מה היו השיקולים שהנחו את בני ישראל בכל אחד מן המקרים?
_x000D_
אכן, היו אלו שיקולים כבדי משקל. מלחמותיו של עם ישראל אינן מתנהלות בהתאם "למקובל". עקרון יסוד הוצב בתחילת הדרך: אסור לפגוע בריבונותו של עם על ארץ שהוא יושב בה בזכות. על כן נסוג עם ישראל מגבול אדום, שכן אדום במולדתו יושב. אזהרה תקיפה אסרה כל התגרות בם: "אל תתגרו בם, כי לא אתן לכם מארצם עד מדרך כף רגל, כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר" (דברים ב`, ה`).
_x000D_
למרות סירובו של אדום להעניק זכות מעבר, סירוב שהיה בו צעד עוין כלפי עם ישראל, אין לישראל רשות להילחם בו, אין הדבר מצדיק פגיעה בריבונות על ארצו.
_x000D_
שונה היה מעמדה של ממלכת האמורי. ארץ זו כלולה בגבולות ההבטחה לעתיד של ארץ כנען. בשעתו היא ניתנה למואבים, אולם האמוריים גירשום ממנה. היא אינה שייכת אפוא לאמוריים, ולכן אף כי בשלב ראשון ביקש משה רק לעבור בה כדי להגיע לעבר הירדן מערבה, גרר הסירוב את כיבוש הארץ בציוויו של האלוקים (דברים ב`, ל"א).
_x000D_
ומעניין, תנופת הכיבוש של ארץ סיחון נעצרה בבת אחת בגבול בני עמון: "כי עז גבול בני עמון" (במדבר כ"א, כ"ד). מהו עוזו וחוזקו של גבול זה? רש"י מאיר את עינינו: "התראתו של הקב"ה, שאמר להם `אל תצורם ואל תתגבר בם`" (דברים ב`, י"ט). הנה שוב: בני עמון יושבים בנחלתם, והפגיעה בהם אסורה.
_x000D_
חשוב היה ללמד את עם ישראל שיעור זה מיד עם תחילת כיבושיו. חשוב שהעם ידע כבר בצעדיו הראשונים שהכח מצד עצמו, או החיפוש אחר "מרחב מחיה" אינם מהווים בשום אופן עילה למלחמה או הצדקה לכיבוש. הנסיגות הללו מהגבולות האסורים ילמדוהו ויזכירוהו, שאין הוא עומד לכבוש את ארץ כנען, כי אם לשחררה. הארץ מיועדת לבני שם שעמם נמנים בני ישראל. היא אינה של בני כנען שכבשוה מבני שם. ההבטחה האלוקית שנתנה לעם ישראל את ארצו – רק היא מעניקה לעם את הזכות ואת הלגיטימציה לכבוש לעצמו את הארץ. כל עוד חיה אמת זו בלב העם, היא לא תהפוך אותו לכוח כובש העולה על במת ההיסטוריה, כובש שנצחונותיו עלולים להביאו לשאוף להרחיב גבולות, להקים אימפריה ולהדביר עמים תחתיו.

_x000D_