באמריקה הצפונית גדל סוג מסוים של צמח הסגל שהפצת זרעיו הינה דו שלבית. בשלב הראשון מושלכים הזרעים בכח רב מתוך גבעול הסגל כמתוך כלי יריה, ומתפזרים במרחק מה מסביב לצמח. כעבור זמן לא רב מגיעות למקום נמלים, הן מוצאות את הזרעים ונושאות אותן אל קינן. בצידם החיצוני של הזרעים מצויים גופיפים מיוחדים ובהם שמן מזין, הערב במיוחד לחיכן של הנמלים. לאחר שכרסמו הנמלים את תאי המזון מעל הזרעים שוב אין הן זקוקות להם. הן מסלקות את הזרעים מן הקן ומפזרות אותם על הקרקע מסביב. בתנאים מתאימים ינבטו הזרעים הללו בתוך זמן קצר ביותר.
_x000D_
הדבר המרשים ביותר הוא שזרעים שהנמלים לא כרסמו את המעטפת שלהם, זקוקים לפרק זמן ממושך יותר כדי לנבוט. לעתים מוטלת הנביטה בספק.  מתברר שבשעת כרסום חומרי המזון, כרסמו הנמלים גם חלק מהדופן הקשה של הזרע. מכאן ואילך נקל היה למים לחלחל לתוך הזרע ולהתפיח את הנבט שבתוכו,  וכך הצליח הנבט  לפרוץ דרך דפנות הזרע ולהשתרש באדמה. התופעה של שיתוף פעולה בין שני גורמים בטבע נקראת `סימביוזה`, שפרושה `חיי שיתוף`, כהגדרת המילון. מדובר בחיים משותפים של שני יצורים או יותר, באופן שהם מפיקים תועלת הדדית משיתוף פעולה זה. אם נתבונן בעין פקוחה בעולם הטבע הרוחש סביבינו, נבחין בכל אשר נפנה בתופעת הסימביוזה המאפשרת את קיומו של היקום.
_x000D_
כל יצור בבריאה זקוק לשיתוף פעולה עם גורמים נוספים בטבע, כדי לשרוד ולהתפתח, שאם לא כן – יאבד. הסגל הזקוק לנמלים כדי להתרבות, והנמלים הזקוקות לשומן שעל נבטי הסגל כדי לחיות – ממחישים בצורה מרשימה את הצורך בשיתוף פעולה הכרחי זה כדי להתקיים.
_x000D_
זוהי דוגמה אחת מריבוא ריבואות דוגמאות שהטבע פורש לנגד עינינו בפנורמה מרהיבת עין. "כל חלקי הטבע" – אמר פעם איש מדע – "אומרים שלום זה לזה".
_x000D_
*
_x000D_
בלשון המחשבה היהודית נקראת תופעה זו בשם `חסד`. גמילות חסדים הדדית היא  ממהותו של העולם, וכמאמר הכתוב: "עולם חסד יבנה" (תהילים פ"ט, ג`).
_x000D_
עצם בריאת העולם נתפשת כמעשה חסד אדיר מימדים. זהו מעשה אהבה כה גדול מצד האלוקים, עד שאין נפשו המוגבלת של האדם מסוגלת לקלוט אהבה זו במלואה. מן האין החומרי, שהוא בעומק תוכנו היש הרוחני במלוא ממשותו, האציל הבורא יתברך את כל היש החומרי, ממנו נברא היקום.
_x000D_
במרחב ובזמן שנבראו גם הם, הופיע עולמנו הדינמי, הרוחש חיים והתפתחות. עולם שבמרכזו ניצב האדם, היצור היחיד המסוגל לקלוט בתודעתו ולהבין במידת מה את המראות ואת משמעותן.
_x000D_
בריאת העולם היתה איפוא פעולת חסד. החסד משמר את קיומו הפיזי של העולם, באמצעות פעולת גומלין ושיתוף פעולה, הנמשכים ללא הרף, בין חלקי הבריאה השונים.
_x000D_
*
_x000D_
גם האדם שנברא בצלם אלקים מסוגל להגיע למדרגה גבוהה של חסד. החסד הוא קנה מידה שניתן למדוד בו את אישיותו של האדם. במידה זו ניכרת רמתו הרוחניות של האדם, ובאמצעותה הוא מעמיד את עצמו מעל לגדרי האנוכיות המקננת בלב כל הנבראים,  היא הנטייה לדאוג לקיום עצמם. יסוד זה של הדאגה לעצמו טבוע גם באדם,  ובפעולותיו  לטובת עצמו אין הוא נבדל משאר הברואים.
_x000D_
מעשי משפט וצדק שעושה האדם לתיקונו של עולם, עם כל גדולתם, נכללים עדיין גם הם בקטגוריה של "עשיה למען עצמו", ודומים במידה מסויימת לאינסטינקט הנבראים הכפופים לחוקי צמיחה, גידול ובקשת מזון. הרמב"ם הגדיר את המעשים הללו כ"עשיית צדק לנפשך המשֹכלת", כלומר, זוהי עשיה שהנפש דורשת אותה כחלק מצורכי קיומה.
_x000D_
רק מעשי חסד הנעשים ללא חשבונות עצמיים וללא לחץ כלשהו של חוק חיצוני או פנימי, מוציאים אל הפועל את כוחו של האדם לפעול פעולה חופשית לחלוטין, פעולה הנובעת ממקור רוחני טהור.
_x000D_
בחושים הגלויים של בשר ודם לא מצאנו  מידה זו של חסד ללא אינטרס, ובהכרח מתחייב שמקורה הוא ביוצר האדם ובוראו, שנפח באדם מנשמת רוח אפו. נמצא איפוא, שבכל גילוי של מידת חסד אמיתי טמונה הוכחה לכוח הרוחני הראשון. כשם שהבורא ברא את עולמו בטרם היה חוק כלשהו שחייב את הדבר, גם האדם, כאשר הוא עושה מעשה חסד טהור, הריהו מתחיל באותה שעה מנקודת בראשית.  בכך הוא מתדמה ליוצרו, וצלם האלקים שבו מבהיק בכל זיוו.
_x000D_
*
_x000D_
אברהם אבינו, אבי האמונה, פקח עיניים מול תבל ומלואה והגיע בעצמו להכרת מעלתה של מידה עליונה זו. בעצם מציאותו האישית בעולם, בתחושה שהוא יצור חי, נושם ומרגיש, חש במגע ידו של החסד האלוקי המלטף. התבוננות מעמיקה ביקום עצמו בנתה בלבו את ההכרה שחוק החסד העליון מאחד את כל חלקי הבריאה לחטיבה אחת.
_x000D_
אברהם צעד צעד נוסף. הוא הבין שכיצור בעולם נאה והדור זה, חייב הוא להשתתף בפועל בסימפוניית חסד זאת. ההליכה בדרכי האלוקים המתגלות בטבע, היא היא עבודת האלוקים. חובה אפוא לבנות את החברה האנושית ולהשתית את היחסים שבין אדם לחברו על בסיס החסד. לעשות במודע מתוך הכרה ובחירה חופשית את מה שעושה הנמלה לצמח הסגל  בכח האינסטינקט שהוטבע בה.
_x000D_
כך שכלל אברהם אבינו את מידת החסד והפך אותה לאבן פינה בבניין חייו הרוחניים. הוא ראה ביישום מידה זו תפקיד, שליחות ומצווה. בהשתדלות מתמדת, בשנים של חינוך עצמי, הפכה מידה זו לתכונת יסוד באופיו והוא הנחיל אותה לבניו. אהבת הבריות קיננה בלבו כלפי כל אדם ללא הבדל צבע וגזע. בלבו פעל סייסמוגרף בעל עוצמת רגישות גבוהה ביותר שבעזרתו הוא חש גם בכל סבל אנושי בסביבתו.
_x000D_
אברהם אבינו כה העריך מידה זו, עד שבאחד המקרים העדיף עשיית חסד עם אדם על פני נבואה מהאלוקים. הפרשה מתארת את רגע החסד, שבו זכה אברהם שהאלוקים נגלה אליו (בראשית י"ח, א`): "וירא אליו ה`". ברור לנו שרגע זה בחיי אדם הוא נקודת שיא, שעת התעלות ותענוג רוחני מרומם, שאין למעלה ממנו.
_x000D_
והנה באותה שעה הופיעו לנגד עיניו שלושה אורחים מאובקים הנראים כערבים. אברהם ניצב בפני דילמה קשה. חייב היה להחליט: אורחים או אלוקים? האם להתמסר כל כולו להתגלות האלוקית שזכה לה, להתבודד איתה ולהתענג עליה או לדחותה ולפנות לכבד אורחים בשר ודם.
_x000D_
אברהם הכריע: "והיה אומר לקב"ה להמתין לו, עד שירוץ ויכניס את האורחים" (רש"י בשם המדרש). האם דחה בכך את האלוקי מפני האנושי? לא! הוא גילה קבל עם ועדה, כי החסד לבני אדם וחובת ההטבה לזולת, הם הם האלוקי במיטבו.
_x000D_
אברהם ביכר את האדם שנברא בצלם אלוקים. הוא ידע שהדרך לאלוקים מובילה דרך החסד לאדם, ואכן זכה המעשה להסכמת האלוקים. החלטתו אף נקבעה כנורמה הלכתית: "גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה" (מסכת שבת קכ"ז).
_x000D_
אברהם עיצב את תורת החסד האנושית שעליה מבוססת התורה כולה. הוא גילה בה את סוד העולם ואת סוד האדם. הוא מצא שהתפתחותו האישית עוברת דרך הנתינה לזולת. בנתינה לזולת טמון המפתח לאהבה, הנובעת מאהבת האלוקים עצמו:
_x000D_
החסד הוא מפתח הזהב לגדילתה ולהתפתחותה של האישיות. כי אין לעולם קיום בלעדיה.
_x000D_
אבי האומה, אברהם העברי, חי בעולם של עובדי אלילים. הוא היה ה`עברי` הראשון. משמעות המושג היא שכל העולם ניצב מהעבר האחד, והוא מהעבר האחר של המתרס. בצדו האחד של המתרס ניצב אברהם, אבי תורת החסד – מכניס אורחים ללא הבחנה, מחרף את נפשו כדי להציל את קרובו – לוט השבוי, מנצח צבא של כמה מלכים ומסרב ליטול שלל. מולו התייצבו אנשי סדום – עיר השקועה עד צווארה בהשחתה מוסרית, עיר שתושביה מתאכזרים לרעבים ולחלשים. דרכם של אנשי סדום היתה קוטבית ומנוגדת לחלוטין לדרכו של אברהם. הוא שימש כסמל ההטבה, והם כסמל הרשע, האטימות והרצון שלא להיטיב למאן דהו בעולם.
_x000D_
והנה באחד הימים בישר ה` לאברהם שקיצה של סדום קרב, והיא תיהפך בקרוב לגופרית ומלח. מה היינו מצפים מאברהם אבינו? כיצד היה עליו לנהוג באופן טבעי, כאשר הודיע לו האלוקים על הפיכת סדום? לבו היה אמור להתמלא בודאי בשמחה גדולה על עקירת שורש רע זה, שכולו `אנטי‑חסד`. מי כמוהו מוסמך להכריז: `כך נאה וכך יאה להם, יהיה בכך תיקון גדול לאנושות. יש לעקור את הכת המגלמת בדרכה את הרע בשיא כיעורו!`
_x000D_
אולם המציאות היתה שונה לחלוטין. לא זו בלבד שלא חלף במוחו של אברהם אבינו הרהור כלשהו של סיפוק ושמחה, אלא הוא התפלל בעבורם עד כלות כוחו. הוא ביקש בכל כוחו מהאלוקים שיחוס עליהם.  תוך בקשת סליחה על העזתו, ביקש אברהם שוב ושוב מהבורא שסדום לא תיהפך, ושלא יומטרו על אנשיה גפרית ומלח מן השמים.
_x000D_
מידת החסד היהודית נעלה היא מהאידיאלים האנושיים שהצעידו את אנשיהם לא אחת למעשי שוד, לעקירת אוכלוסיות ממקומן ולמלחמות אכזריות באלו שלא דגלו בשיטתם.
_x000D_
מידת החסד האמיתית מכירה בזכות קיומו של השונה, של המתנגד, ואף של האוייב. לכולם יש מקום בעולמו של הבורא. אברהם העומד בתפילה לפני בוראו ומחפש זכות קיום לאנשי סדום, מגלם את החסד בטהרתו. חסד לכל באי עולם, אף אם שיטתם שונה, אף אם באורחותיהם הם מצרים את צעדיו של רודף החסד וההטבה.

_x000D_